הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא מציעא · סיכום לפרק ט׳

בחלקו הראשון של פרק זה כלולים היו הדיונים בקשר לכלל הגדול שאין משנים ממנהג המדינה, וכל שאינו מפורש בחוזה — נוהג לפי המנהג המקובל. יתירה מזו, אף כי חוזי אריסות וקבלנות נקבעו לפי מנהג העם, וניסוחם הוא בגדר ״לשון הדיוט״, הרי חכמים מייחסים חשיבות ללשון מקובלת זו ומדקדקים בה, ולמדים פרטי תוכן המסקנה מתוך משמעות מלותיה, גם בחוזים אלה וגם בהסכמים בתחומים אחרים שהעם נוהג מנהג קבוע בכתיבתם.

בדרך כלל נוטים חכמים לפרש את תנאי ההסכם ככתבם, ולעמוד על ביצועם כלשונם, אף כי הם מתירים במקרים מסוימים למְעַבֵּד לשנות מן ההסכם כאשר הרווח בעיסקה הנדונה עשוי להגיע לבעל השדה. רק כאשר קורה אסון טבע כללי (״מכת מדינה״) פוטרים את המקבל מהתחייבויותיו, אבל בכל מקרה אחר, ואפילו היה זה פגע שבאונס גמור, מנסים לעמוד על ביצוע ההסכם.

אגב הדיון בשדות ובחובות המעבד לבעל השדה עוברים לדון בנושא אחר, שאמנם אין בו משום חוזה, אבל חכמים מחייבים אותו בגדר ״ועשית הישר והטוב״, והוא — בדין ״בן-המיצר״, שהוא הזכות הראשונה הניתנת לכל אחד משכני שדה לקנות שדה זה לפני שמציעים אותו למכירה לאחרים. החובה לשמור על זכות בן המיצר זהה לרעיון של ״כופין על מדת סדום״, שמחייבים אדם שלא למנוע מחברו הנאה כאשר הוא עצמו אינו נזוק מכך כלל. ומשום כך, ההגבלות לדין בר-מיצר פשוטות הן, בכל מקרה שבו יימצא המוכר מפסיד (ממון או זמן) אם ימכור לשכנו — אין זכות בר-המיצר כובלת אותו עוד.

בחלקו השני של הפרק, העוסק בדיני הלנת השכר, נקבע, כי בכל פעולת שכיר, בין בגופו, בין בבהמתו ובין בכליו, חלה חובת תשלום השכר מיד עם סיום תקופת השכירות, ואם תבע העובד את שכרו — עובר המעביד (אבל לא שלוחו) בלא-תעשה (ולעתים בכמה מצוות לא תעשה) אם משהה את תשלום השכר יותר משתים עשרה שעות, ובמקרים מסוימים לכל היותר עשרים וארבע שעות.

כהמשכה של מצוות התורה לדאוג לפועל השכיר, תקנו חכמים שהשכיר יוכל להישבע וליטול את שכרו כאשר יש ספק אם אמנם שולם לו. הגנה אחרת לעניים נותנת התורה בדין נטילת משכון. אסור למלוה ליטול את המשכון מבית הלווה, אלא עליו לבקש מהלווה שיוציא את המשכון אליו. ובמשכון אם אין ללווה כלי כיוצא בו לשימושו — חייב המלוה להחזיר את המשכון בכל עת (ואפילו בכל יום ויום) שצריך לו הלווה. דברים אלה אמורים במשכון שנלקח לשמש כבטחון שאכן תוחזר ההלוואה. שונה הדבר כאשר נוטלים מן החייב חפצים על מנת לגבות מהם את החוב, שאז אין הגבלות אלה חלות. אלא שאף אז ״מסדרים לבעל חוב״, ואין נוטלים ממנו את כלי הבית ההכרחיים, וכן לא את כלי מלאכתו הנחוצים לו לפרנסתו.

שנים הם המקרים שבהם אסרה התורה לקחת משכון: אין נוטלים משכון מאלמנה, ולפי מסקנת ההלכה — אפילו אלמנה עשירה אין מצערים אותה בכך. כמו כן אין נוטלים למשכון כלים שעושים בהם אוכל נפש, וכל העובר על אחד האיסורים הללו — חייב על כל כלי (ואף על כל חלק של כלי זוגי), ומלבד העונש שמידי שמים, אף בית דין כופים אותו להחזיר מה שלקח שלא כדין.