הקדמות לתלמוד הבבלי · חולין · הקדמה לפרק ג'

וְאַנְשֵׁי־קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתֽוֹ׃ (שמות כב, ל)

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶֽל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶֽם׃ דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַֽחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָֽרֶץ׃ כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵֽלוּ׃ אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹֽאכְלוּ מִֽמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶֽת־הַגָּמָל כִּֽי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶֽם׃ וְאֶת־הַשָּׁפָן כִּֽי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶֽם׃ וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת כִּֽי־מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶֽם׃ וְאֶת־הַחֲזִיר כִּֽי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹֽא־יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶֽם׃ מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶֽם׃ (ויקרא יב, א-ח)

אֶת־זֶה תֹּֽאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵֽלוּ׃ וְכֹל אֲשֶׁר אֵֽין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶֽם׃ וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת־נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּֽצוּ׃ כֹּל אֲשֶׁר אֵֽין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶֽם׃ (ויקרא יא, ט-יב)

וְאֶת־אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן־הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת־הַנֶּשֶׁר וְאֶת־הַפֶּרֶס וְאֵת הָעׇזְנִיָּֽה׃ וְאֶת־הַדָּאָה וְאֶת־הָאַיָּה לְמִינָֽהּ׃ אֵת כׇּל־עֹרֵב לְמִינֽוֹ׃ וְאֵת בַּת הַֽיַּעֲנָה וְאֶת־הַתַּחְמָס וְאֶת־הַשָּׁחַף וְאֶת־הַנֵּץ לְמִינֵֽהוּ׃ וְאֶת־הַכּוֹס וְאֶת־הַשָּׁלָךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף׃ וְאֶת־הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת־הַקָּאָת וְאֶת־הָרָחָֽם׃ וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַת וְאֶת־הָעֲטַלֵּֽף׃ (ויקרא יא, יג-יט)

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶֽם׃ אַךְ אֶת־זֶה תֹּֽאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע אֲשֶׁר־[לוֹ] (לא) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־הָאָֽרֶץ׃ (ויקרא יא, כ-כא)

כֹּל הוֹלֵךְ עַל־גָּחוֹן וְכֹל ׀ הוֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע עַד כׇּל־מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכׇל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי־שֶׁקֶץ הֵֽם׃ (ויקרא יא, מב)

זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּֽים׃ אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָֽמֶר׃ (דברים יד, ד-ה)

פרק זה, שהוא הארוך במסכת חולין, עוסק בנושאים שונים, שבעצם הם צדדים שונים של עניין אחד – בעלי החיים האסורים והמותרים באכילה.

לאחר הפרקים הראשונים, שעסקו בדיני שחיטה, המתירה בעלי בהמות חיות ועופות באכילה, בפרק זה דנים באיסורים שיש בהם כדי לפסול בעל חיים לאכילה. האיסורים הללו מתחלקים לשני נושאים עיקריים: האחד הוא איסור אכילת הטריפה – בעל חיים שמחמת פציעה או מחלה נוצר בגופו פגם או שינוי, שיגרום לו למות כתוצאה ממנו. והשני – בעלי החיים שמינם אסור באכילה.

איסור אכילת טריפה, שנאמר בקצרה בפסוק אחד שבתורה, משאיר מקום לדינים רבים ולעיונים רבים, מה היא מהותו של איסור הטריפה, ומדוע היא נאסרת, האם כתוצאה מעצם הפגיעה, או משום שהיא עומדת למות? האם רק בהמה שנטרפה בכלל איסור זה, או מקרים אחרים דומים לה? מה נחשב לפגיעה המחשיבה בעל חיים טריפה, ומה אינו בכלל זה, וכן ההבדלים שבין בהמות ועופות. ואמנם ידועה היתה במסורת (״הלכה למשה מסיני״) רשימה של ״טריפות״, הכוללת פגיעות שונות בגוף הבהמה והעוף, עדיין יש צורך בבירור בהגדרות המדויייקות שלו, וכן האם יש דברים נוספים שאינם מצויים בה, שגם הם בכלל טריפה.

האיסור השני עוסק בבעלי חיים האסורים באכילה מצד מינם, ובלשון התורה הם קרויים ״טמאים״. למושג הטומאה יש יותר ממשמעות אחת, ובהקשר זה טמא עניינו מרוחק, שיש להתרחק מאכילתו. בהמות וחיות טהורות וטמאות, עופות טהורים וטמאים, נזכרים עוד לפני מתן תורה בפרשת נח בספר בראשית, והיא מפורשת בהלכה שבתורה, לגבי חיות ובהמות – במתן סימנים מוגדרים היטב של החיות הטהורות, ולגבי עופות, שהתורה לא הזכירה בהם סימנים – ברשימה בתורה של העופות הטמאים. וכמה שאלות בעולות בעניינים אלו, ובעיקרן – כיצד ניתן לזהות בהמות וחיות טהורות גם כאשר אין לפנינו את כל הסימנים שנתנה תורה, האם קיימים סימנים נוספים. וביחס לעופות – האם יש סימנים שעל ידים ניתן לזהות מה הם העופות האסורים והמותרים.

דיון זה אינו כולל רק בעלי החיים הנשחטים, שהמסכת דנה בהם בפרקים הקודמים, אלא גם בעלי חיים שאין בהם דין שחיטה כלל, אבל התורה מחלקת בהם בין מינים טמאים לטהורים, והם הדגים, שסימני טהרתם מפורשים בתורה – סנפיר וקשקשת, אלא שעדיין נשארות מספר שאלות, כגון מה מוגדר כסנפיר וקשקשת, האם יש צורך שיהיו על גופו של הדג תמיד ועוד. הסוג האחר של בעלי חיים הוא – מיני החגבים, שהתורה פירטה את מיני הטהורים בשמם, וגם נתנה סימן – שיש להם רגלים לנתר בהם על הארץ, אלא שעדיין יש צורך בזיהוי מוגדר יותר, על ידי סימנים נוספים, והשוואת החגבים המוכרים לנו בשמות שונים מן השמות המוזכרים בתורה.

הרשימות הללו, שמופיעות בפרקנו, למעשה נותנות את המסגרת הכוללת של היצורים החיים, בשאלה מה מותר ומה אסור לאכול מהם. יש אמנם פרטים שונים המגיעים לבירור במקומות אחרים בתלמוד, אבל עיקרי הדינים בהלכות אלה נכללים בפרק זה.