הקדמות לתלמוד הבבלי · עבודה זרה · סיכום לפרק ב'

מתוך החשש לגילוי עריות אסרו חכמים על האשה להתייחד עמהם. ועוד אסרו להעמיד בהמה בפונדק של גוים מחשש לרביעה (ובהמשך הדורות התירו חכמים דבר זה, לפי שהגוים עצמם נזהרים בכך).

לענין הרחקה משפיכות דמים, הזהירו חכמים לבל יעמיד אדם עצמו במצב בו יוכל הגוי להורגו, במישרין או בתחבולה, ובכלל זה הפקדת חייו של ישראל בידי רופא גוי או מיילדת גויה. ואמרו חכמים כי מותר להתרפא מרופא גוי כאשר אין בדבר משום סכנת נפשות (והגמרא דנה באריכות מה נחשב כדבר שיש בו סכנת נפשות, שאף מחללים עליו את השבת, וכן בענייני רפואה בכלל). ועוד אמרו חכמים כי בכל מקרה מותר להתרפאות על ידי גוי כאשר מדובר ברופא מקצועי. וכן הוסיפו לענין זה במשך הדורות, שבמדינות בהם שולט חוק וסדר אין לחשוש לענין זה, ואף לא לייחוד עם גוי.

מן הצד האחר אמרו חכמים כי יש להימנע מן הטיפול בגוים עובדי עבודה זרה, ומן הדאגה לקיומם (והוא הדין לעוברי עבירה מסויימים ישראלים), מתוך שיש בכך משום גידול כוחה של עבודה זרה. אלא שהוסיפו כי בכל מקום שיש בדבר משום איבה מותר הדבר, וכן התירו חכמים במשך הדורות לטפל בגוים ולרפאם משום דרכי שלום.

מן התורה נאסרה הנאה מתקרובת עבודה זרה, ובכלל זה התקרובת המצויה ביותר — יין שניסכו מקצת ממנו לעבודה זרה. וחכמים החמירו ואסרו בהנאה כל יין של גוים משום כך, וכן אסרו יין של ישראל שנגע בו הגוי, שמא ניסך ממנו לעבודה זרה. אכן, גם בזמנים ובמקומות בהם חשש זה היה פחות נפוץ אסרו חכמים דבר זה משום שהיין מביא לקירבה יתירה (״משום בנותיהם״).

חכמים הרבו לעסוק בדין יין של ישראל שהופקד אצל הגוי, או שעבר תחת ידיו, ויש חשש שנגע בו, ואמרו שאינו אסור בהנאה אלא רק בשתיה, ואינו מותר לגמרי אלא אם היתה חבית היין חתומה בחותם (או לדעה אחרת — חותם בתוך חותם) וכיוצא בזה. והגמרא האריכה לדון בפרטי ענין זה שיש בו השלכות רבות למעשה, לא רק לענין יין, אלא אף לשאר דברים שיש בהם חשש איסור.

יין שהיה מונח ללא השגחה יש בו גם חשש סכנה, ואסרו חכמים לשתות יין ומשקים אחרים שנתגלו מחשש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם את ארסו. ובגמרא האריכו לברר באלו משקים ומאכלים ובאלו מצבים יש לחשוש לדבר.

בכלל איסור יינם — כל מוצרי הלואי של היין, כגון חומץ, זגים וחרצנים, ודברים שיש חשש שנתערב בהם יין כזה, וכן נאסרו הכלים שיש בהם טעם יין של גוים.

ובפרק זה (וכן בפרקים מאוחרים יותר) דנו חכמים בדרך ההכשר של הכלים השונים שנבלע בהם יין כזה, שהדבר תלוי בחומר ממנו עשוי הכלי, בזמן בו שוהה היין בכלי, ובאפשרות המעשית להכשיר כל כלי. שיש כלים הבולעים ואינם פולטים שאין להם תיקון כלל, ויש כלים שאין להם תיקון אלא על ידי הגעלה, ויש שדי להם בהדחה בלבד, ויש שצריכים מילוי מים ועירוי שלושה ימים, ועוד. ואמרו חכמים כי קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חודש, שוב אין בהם חשש של טעם היין האסור.

מלבד מאכלים של גוים שחכמים אסרום בהנאה מחשש לתערובת של תקרובת עבודה זרה, וכן חשש לאיסורי הנאה אחרים, נאסרו מאכלים שונים באכילה, הן כדי להימנע מיחסי קירבה יתירה עם הגוים, והן מחשש לתערובת איסור בתוכם, כגון חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. חלק מן הדברים נסתפקו בגמרא משום מה נאסרו, משום תערובת איסור או משום קירבה. מאכלים שחכמים אסרום באכילה מחשש שמא דברים טמאים הם, או שמא מעורבים בהם דברים טמאים שאסורים באכילה, כל אלו הותרו במקומות ובאופנים בהם סבורים היו חכמים שאין מקום לחשוש לדבר, כגון שיש טירחה יתירה בזיופו, או שאין לגוי רווח מעירוב דברים טמאים בתוכו, או כאשר יש סימנים של כשרות באריזות של המאכלים.

בענין בישולי גוים סוכם כי כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום איסור בישולי גוים, וכן כל שאינו מאכל חשוב העולה על שולחן מלכים.