הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · סיכום לפרק ו'

למדנו כי מן התורה אין האשה נטמאת בכתם הנמצא על גופה או על בשרה, כנלמד מן הכתוב ״ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה״. שכן נאמרו בדרשת הכתוב שתי הצעות: אם שיש במשמע הלשון דווקא ראיית דם ממש, ולא ראיית כתם. ואם משום שיש במשמע הדברים שתהא ראיית הדם כרוכה בהרגשת הגוף הנלווית ליציאת הדם, ולא בכתם דם הנראה בלא שבאה עמו הרגשת הגוף.

אכן אין זה אלא מדין תורה, ואולם חכמים גזרו טומאה אף בכתם הנמצא על בגד (או על גופה), וטעמם: שלא יבואו להקל בטומאת הבגד. שהרי לדם היוצא ממקור האשה שני פנים: היותו מטמא את האשה בטומאת הנדה, והריהי מעתה אסורה לבעלה ומטמאה אדם וכלים כטומאת אב הטומאה. ואף הדם עצמו טמא, וכל הנוגע בו נטמא עד הערב. ואף שמדין תורה אין הכתם מטמא את האשה, חששו חכמים שלא יבואו אנשים להקל בטומאת הדם עצמו, ולכך טימאו אף את האשה המוצאת כתם בבגדה (או בשרה).

זאת ועוד, חששו חכמים שמא אכן חשה האשה בשעה שיצא ממנה דם זה שבכתם (וממילא הריהי טמאה מן התורה), ואולם לא נתנה דעתה באותה שעה לתחושת גופה, ותבוא לנהוג כאשה טהורה.

ובשאלה שנידונה בזו שראתה כתם (ששיעורו הוא שלושה גריסים ועוד) לאחר שעברו עליה שלושה ימי זיבה מעת שלבשה בגד זה שנמצא עליו הכתם, נחלקו חכמים בדבר. יש שאמרו שהריהי זבה לכל דבר, שכן יש לחשוש שבכל יום ראתה כתם אחד (שגודלו כגריס ועוד). ויש שאמרו שאין אנו חוששים לדבר. אכן הכל מודים שהאשה שמצאה בשלושת ימי זיבה שלושה כתמים בשלושה חלוקים שונים, שהריהי טמאת זיבה. אמנם עיקרו של פרק זה אינו בהלכות נדה אלא בעניינים אחרים. שמתוך שהובאו בפרק הקודם (״יוצא דופן״) הלכות בענין סימנים לתקופות חייה של האשה: קטנה, נערה ובוגרת, המשיכו לדון בדבר אף בפרקנו. שכן שנינו בפרק ״יוצא דופן״ הלכות בענין סימנים שבענין תקופות חייה של האשה: קטנה, נערה ובוגרת. ובכללן, סימנים הנאמרים בבגרותה של הנערה: הופעת שתי שערות (״סימן התחתון״) והתפתחות הדדים (״סימן העליון״). וכלל הוא שבתחילה בא הסימן התחתון, ולאחריו בא הסימן העליון, ומתוך כך נידונה השאלה בזו שבא אצלה סימן התחתון ולא בא סימן העליון, האם נחשבת היא כגדולה. והתברר כי הדבר נתון במחלוקת תנאים.

ומתוך שנידון נושא זה, דנו אף בנושאים שונים ורבים שמשותף להם הוא צד עקרוני זה: שבכולם יש דין אחד הגורר עמו גם קיומו של דין אחר, אבל לא להיפך. ועניינם של נושאים אלה הריהו לענין דיני טומאה וטהרה, והלכות דיינים ועדים, מעשרות ומתנות עניים, מאכלים מותרים ואסורים, ועוד.