הקדמות לתלמוד הבבלי · נזיר · סיכום לפרק ו׳

סוכם כי לענין איסור האכילה בנזיר, כל היוצא מגפן היין, בין שהוא עיקר הפרי ובין שהוא דבר הנאכל בדוחק (מלבד ענפים שאין דרך לאוכלם כלל), בין שאוכל או שותה — הרי זה חייב. שיעור איסורי נזיר לאכילה בכזית, ולשתיה (של יין או חומץ יין) ברביעית. אף שמבחינת הענין יש בכל היוצא מן הגפן איסור אחד, הרי חילקה התורה וייחדה לאוים (אשר לוקים על כל אחד מהם) לרוב הדברים היוצאים מן הגפן.

לענין איסור תגלחת חייב הנזיר (וכן אדם אחר המגלח אותו) אפילו כאשר מעביר שערה אחת מראשו, בין בכלי ובין באופן אחר. ואולם לסתור את נזירותו אינו סותר עד שיגלח רוב ראשו בתער או כעין תער. כמו כן נתבאר כי לענין מצות תגלחת הנזיר הרי זו לא נתקיימה אם נשתיירו שתי שערות, ותגלחת זו צריכה להיעשות בתער דווקא (וכן דינה של תגלחת מצורע). שלושת איסורי הנזיר, היין והדומה לו, התגלחת, והטומאה למתים, שונים זה מזה ביחסם לנזירות. יש מהם שיש להם היתר, כגון תגלחת — אם היה הנזיר מצורע, וטומאה — למת מצוה, אבל לשתיית יין אין כל היתר. ומצד שני, נזיר שנטמא במת — בטלה כל נזירותו, וצריך להביא קרבן נזיר טמא ולחזור ולמנות כל ימי נדרו, ואילו נזיר שגולח ראשו — אין נזירותו בטלה, אבל צריך להמתין שלושים יום עד שיגדל שערו, אף אם גולח בניגוד לרצונו. ולעומת זאת, נזיר ששתה יין, אף אם עשה במזיד — אין הדבר מבטל את נזירותו.

נזיר שנטמא במת צריך להמתין עד שיטהר, ואז מביא קרבן נזיר טמא. ולאחר שהשלים ימי נדרו בטהרה מביא קרבן נזיר טהור, ובדיעבד, אם הביא אפילו אחד מן הקרבנות (ונזרק הדם) — כבר הותר מאיסורי נזירותו, אף שצריך להשלים כל שאר הקרבנות.

בתוך בירור הלכות אלה נידונו גם בעיות רחבות יותר — דיני היתר מצטרף לאיסור, ואיסור הנותן טעם בהיתר, ובענין אחר — דיני התגלחת ואיסורי הקפת הראש במקום מצוה. כמו כן נדונו מספר עניינים הקשורים לאיסור טומאת מת בנזיר וכהנים, ובכללם התחולה המדוייקת של היתר הטומאה של כהנים לקרוביהם, וההבחנה בין סוגי ההיטמאות — במגע ובביאה לאוהל המת, וכן ענין הטומאה בחיבורין.

כן נתבארו מקצת מדרכי מדרש ההלכה במידה של ״פרט וכלל ופרט״ ודומותיה.