הקדמות לתלמוד הבבלי · הוריות · סיכום לפרק ב'

בענין שגגת הכהן הגדול והמלך סוכם כי דין הכהן הגדול הוא כדין הציבור, ומשום כך אין הוא מביא את קרבן השגגה המיוחד אלא כאשר הורה הוראה מוטעית ועשה בעצמו על פי הוראה זו. ומבואר כי כדי שתהיה חשיבות להוראתו אין היא נחשבת אלא אם כן היה חכם גדול בתורה, הראוי להורות בפני עצמו.

משום שדינו של הכהן המשיח כציבור, הרי כאשר הוא שוגג במעשה בלבד — אין הוא מביא קרבן כלל. ומפני אותה סיבה אף אין הוא מביא אשם תלוי על ספק שגגתו. אבל מביא הוא קרבן עולה ויורד ואשם ודאי. ואם שגג (על פי הוראתו) בעבודה זרה — מביא שעירה כיחיד.

לעומת זאת, דין המלך הוא כדין כל אדם מישראל, שמביא קרבן חטאת על שגגת המעשה, ובשגגת עבודה זרה מביא שעירה, אלא שנתייחד בדינו במה שחייב להביא דווקא שעיר עזים (ולא כשבה או שעירה) על שאר עבירות.

אין בית הדין מביא אשם תלוי על שגגת הוראה, וכן לגבי אשם ודאי — אין חובה זו מוטלת על ציבור אלא על היחיד בלבד.

לענין הגדרת האיסורים שבית הדין חייב להביא עליהם חטאת סוכם כי אין בית הדין מביא פר העלם דבר (וכיוצא בו אינו מביא פר ושעיר בעבודה זרה) אלא על הוראה במצות לא תעשה שיש בה איסור כרת אם נעשו במזיד, והיחיד מביא עליהן קרבן בשגגה. והוא הדין כאשר שגגו בעבודה זרה — שאין חייבים פר ושעיר אלא על דבר שעונשו כרת ושגגתו חטאת. ומשום כך יוצאים מכלל זה עבירות שיש בהן קרבן עולה ויורד. ודין זה מצטרף להגדרה האמורה כבר בפרק הקודם, שאין חייבים (וכיוצא בהם כהן גדול) אלא כאשר הורו לבטל מקצת מצוה ולקיים מקצתה. מכאן למדים גם לענין חטאת הנשיא והיחיד, שאין מביאים חטאת קבועה אלא על מצות לא תעשה שחייבים עליהן כרת אם עושים אותה בזדון.