הקדמות לתלמוד הבבלי · שבת · הקדמה למסכת שבת

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב, ג)

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (שמות כ, ח-י)

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ (שמות לא, יד)

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה׳ מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיהו נח, יג)

כֹּה אָמַר ה׳ הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם (ירמיהו יז, כא)

וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ (נחמיה י, לב)

מסכת שבת היא המסכת הראשונה — והגדולה — בסדר מועד, העוסקת בהלכות היום המקודש ביותר — יום השבת.

הלכות רבות, הררים של הלכה, מצויים במצוות השבת, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מדברי תורה ומתיקוני נביאים ומגזירות חכמים ותקנותיהם. אף נתעטרה השבת באורה של אגדה, כ״יום מנוחה וקדושה״, מתנת ה׳ לעם סגולה.

פנים מרובות לשבת בהלכה ובאגדה, אולם צד אחד בה יסודי ומרכזי — השבתון, השביתה ממלאכה. הבנת עיקרון יחודי זה היא הדרך להגיע לתפיסה נכונה של השבת והלכותיה, החל מדיני התורה ועד לתקנות ולגזירות חכמים שבכל הדורות.

השביתה ואיסור המלאכה בשבת קשורים קשר הדוק בתורה עצמה: בריאת העולם ושביתת ה׳ ביום השביעי. שבתו של ישראל היא בבחינת המשך והידמות לשבתו של הקדוש ברוך הוא, וממנה היא יונקת.

ביום השביעי שבת ה׳ ״מכל מלאכתו אשר עשה״, וישראל נצטוו בתורה במפורש לשבות בשבת אף ממלאכת בניית המשכן במדבר, ושני צדדים יסודיים שוים במלאכות אלה שהם עיקרי הבנת מושג המלאכה בשבת: המלאכה היא מלאכת יצירה גשמית, והיא יצירה הנעשית מתוך כוונה תחילה. עקרונות־יסוד אלה הוגדרו בניסוחים ההלכתיים ביחס לאיסורי המלאכה בשבת: ״מלאכת מחשבת אסרה תורה״ ו״כל המקלקלים פטורים״, פרט לדברים שאינם קלקול ממש אלא רק הכנות ליצירה ותיקון הבאים בעקבותיהם.

משום דימוי זה למלאכת יצירת העולם מוגדרת המלאכה בשבת באופן זה, ומשום כך אין היא מתחשבת לא במידת המאמץ המושקעת בעשיה ידועה (שהיא ״יגיעה״) ולא אם מביאה עשיה זו פירות ורווחים לעושיה ומשמשת לפרנסתם (שהיא ״עבודה״ או ״מלאכת עבודה״). משום כך אף מעשה שיש בו טורח מועט בלבד, ואפילו אינו משמש אלא לעונג, כגון: הבערת אש או כתיבה, אסור מן התורה. שהרי יש כאן מלאכה, לאמור יצירת דבר גשמי מתוך כוונה תחילה.

רובן של הלכות שבת, על שלשים ותשעה אבות (יסודות) המלאכה, ותולדותיהן (מלאכות הדומות להן), אינן אלא ביאורם ופירוטם של עיקרים אלה — בהגדרת מלאכות היצירה השונות ובקביעת תחומיהן וגבוליהן. תקנות וסייגי חז״ל בהלכות אלה לא באו כאן אלא לחזק ולבסס הלכה למעשה את שמירת השבת כראוי לה בהימנעות ממלאכה אסורה ומן העשוי להביא למלאכה כזו.

בין שלשים ותשע המלאכות האמורות בשבת רק אחת יוצאת מן הכלל, והיא המלאכה שבירורה תופם מקום חשוב ביותר במסכת שבת — מלאכת ההוצאה מרשות לרשות. מדין התורה נאסר להעביר כל הפץ בשבת מן הרשות (תחום) בה הוא נמצא לרשות אחרת. במלאכה זו אין צד של יגיעה או של עבודה (שכן חייבים בה אף על חפצים קטני כמות), ומאידך אף אינה יכולה להיכלל בתוך מלאכות היצירה. לאמיתו של דבר ״מלאכה״ זו היא מהות מיוחדת לעצמה, גזירה מיוחדת של התורה המדגישה את מהות השבתון שבשבת. שבתון משמעו הפסקה — הפסקת מלאכת היצירה של ששת ימי המעשה. ושבתון משמעו גם שקט, מנוחה — הפסקת התנועה והזיע שבימות החול, הפסקת הקשר בין תחומו של היחיד לתחום הרבים, והקפאתה של רשות הרבים עצמה למצב של דמימה ושבתון. כדי שיהא השבתון שלם נקבעו לשבת התחומים המיוחדים, הרשויות המוגדרות רק לענין השבת (שאינן מזדהות עם כל חלוקת רשויות אחרת, בדיני ממונות או בדיני טומאה), ונאסר להעביר דברים מרשות לרשות ואף לטלטל חפצים בתוך תחום רשות הרבים. תולדותיה ופרטיה המורכבים של מלאכת ההוצאה, על תקנות החכמים וגזירותיהם שנקבעו לסייע לשמירתה, הם חלק ניכר מן ההלכות שבמסכת שבת.

אף שעיקרה של השבת בשמירה על השבתון, שהיא: איסור מלאכת יצירה והוצאה מרשות לרשות, יש בשבת גם מצוות עשה, מלבד מצוות הקרבת הקרבנות המיוחדים לשבת, והן כלולות במצוות ״זכור את יום השבת לקדשו״. מצוה זו צדדים מרובים לה בביטויה המעשי, החל מהמצוה העיקרית של קידוש השבת על היין וכן כל התפילות והמנהגים המיוחדים לשבת, ועד לקריאת שמות ימי השבוע על פי השבת, ומצד זה של קדושה אף תיקון ״עונג השבת״ האמור בדברי הנביא — להוסיף בשבת עונג־יתר בסעודת השבת ובהדלקת הנר — בכל דרך שלא תתנגש עם עיקריה של שמירת השבת.

עוד בימי הנביאים הראשונים, על פי מסורת הדורות שבעל פה, נוספה מערכת שלמה של תקנות וסייגים הקרויים בשם ״שבות״ — להוסיף לשבת שמירה ושביתה יתירה. בין תקנות השבות כבר נזכרת במקרא הגזירה שלא לעשות כל מסחר בשבת, ומדורות קדומים תקנו רשויות נוספות בשבת, ואף תחומים נוספים, שבהם אסורים הטלטול וההוצאה (אשר פירוטם העיקרי הוא במסכת עירובין).

בין המלאכות האסורות משום שבות נכללות מלאכות הדומות למלאכות היצירה האמורות, או כאלה העשויות להביא לידי מלאכה. אף דיני ״המוקצה״ שעיקרם איסור השימוש בחמרים ובכלים המשמשים לצרכי מלאכה שונים, שייכים בעיקרם למערכת ה״שבות״. אף הוסיפו חכמים דברים האסורים בשבת משום שהם ״עובדין דחול״ (מעשים של חול), שאינם מתאימים ליום קדושה זה. ומשום כך מתייחדת מסכת שבת במערכת מונחים מיוחדת המבדילה לא רק בין חייב (מן התורה) ובין פטור, אלא שהיא מבחינה גם בין פטור שמשמעו פטור מדין תורה ואסור מדברי נביאים וחכמים — ובין מותר שאין בו איסור כלל.

הלכות שבת בכללן, ביסודותיהן ובפרטיהן, וביאור הדינים החורגים מן הכללים (פיקוח נפש, מילה) — כל אלה מתבארים בעיקרם בעשרים וארבעת פרקי מסכת שבת. עשרים וארבעת הפרקים הללו אינם מסודרים לפי ענינים אלא בעיקר מתוך קשרי דמיון בין פרק לפרק, ועל פי סדרו של יום השבת.

הפרק הראשון ״יציאות השבת״ חוץ מחלקו הראשון עוסק ברובו בדברים שצריך אדם להזהר בהם לפני כניסת השבת.

הפרק השני ״במה מדליקין״ דן בהדלקת נרות השבת ובהכנות אחרות לשבת סמוך לבואה.

הפרק השלישי ״כירה״ דן בדברים שמותר להשאיר על האש עם כניסת השבת, ובמלאכת הבישול בכללה.

וענינו מסתיים עם הפרק הרביעי ״במה טומנין״ הדן בהלכות הטמנת חמין לשבת.

הפרק החמישי ״במה בהמה״ עומק ברתמות ובמלבושי הבהמה שמותר ושאסור להשאיר על גב בהמה, מחשש הוצאה בשבת.

והפרק הששי ״במה אשה״ ממשיך את הדיון בפירוט מלבושים, תכשיטים ושאר דברים שבני אדם רגילים לשאת, מה מהם מותר בנשיאה בשבת.

הבסיס העקרוני הרחב למסכת כולה מצוי בפרק השביעי ״כלל גדול״, בו מוסבר תוקף האיסורים השונים בשבת, ומנין המלאכות האסורות בה.

מן הפרק השמיני ״המוציא יין״ ואילך פירוט של דיני ההוצאה בשבת, מה הם השיעורים שיש בהם חשיבות — ואיסור הוצאה — בחומרים שונים.

בירור זה נמשך במדה מסוימת אף בפרק התשיעי ״ר׳ עקיבא״ אלא שרובו של הפרק עוסק בנושאים שאינם שייכים למסכת שבת, והובאו רק מתוך קשרי מחשבה.

סיום פרטי דיני ההוצאה בפרק העשירי ״המצניע״.

בפרק אחר עשר ״הזורק״ מתבררים יסודות מלאכת ההוצאה, ושתי המלאכות הקרובות לה — הזורק והמושיט.

בפרק שנים עשר ״הבונה״ נדונות מלאכות הבונה, החורש והכותב.

בפרק שלשה עשר ״האורג״ נדונות מלאכות האריגה, התפירה ושאר המלאכות הקשורות בעשיית הבגדים, וכמו כן מלאכת הצייד.

סיום הדיון במלאכה זו בפרק ארבעה עשר ״שמונה שרצים״ ובו דנים גם בכמה דברים שנאסרו מדברי חכמים משום גזירה ומשום שבות.

בפרק חמשה עשר ״ואלו קשרים״ נדונות מלאכות הקושר והמתיר ודברים שהם מעין מלאכה, ובכל זאת מותר לעשותם.

בפרק ששה עשר ״כל כתבי״ מבואר מה מותר ומה אסור לעשות כשיש דליקה בשבת, אלו דברים מותר להוציא ולטלטל, ובמי מותר להיעזר. ומדיון זה מגיעים להכללה.

בפרק שבעה עשר ״כל הכלים״ שבו עיקר הבירור של דיני מוקצה לסוגיו.

מתוך הדיון בדיני מוקצה באים לברר בפרק שמונה עשר ״מפנין״ מה הם הדברים הנראים כמלאכה ובכל זאת הותרו מפני הצורך — אם משום צורך האורחים או צער בעלי־חיים או רפואת אדם.

פרט מיוחד בין המלאכות שהותרו בשבת מתברר בכל היקפו בפרק תשעה עשר, ״ר׳ אליעזר דמילה״, הדן במילה ביום השבת, ואגב כך בדיני מילה כולם.

מפרק עשרים ״תולין״ דנים בהלכות איסורם של כמה דברים מפני כבוד השבת או גזירת חכמים, ובהיתר דברים הדומים למלאכה מפני צורכם וחשיבותם. בפרק ״תולין״ נתבררו מקצת דברים הדומים למלאכת בניה ומקצת איסורי טלטול.

הפרק העשרים ואחד ״נוטל״ דן בעיקר הדברים שהותרו בטלטול בשבת.

ובפרק העשרים ושנים ״חבית״ בדברים שאינם מלאכות מפורשות, אבל מקצתם תולדות למלאכות האסורות, מה מהן הותר בשבת.

בפרק עשרים ושלשה ״שואל״ מתבררות ההלכות הקשורות באיסור מקח וממכר בשבת, לכל גדריהן.

פרק עשרים וארבעה ״מי שהחשיך״ עוסק בעיקרי דיני שביתת הבהמה, ובמקצת הלכות מענינים שונים, מה התירו חכמים לעשות ביום השבת.