הקדמות לתלמוד הבבלי · יומא · סיכום לפרק ב׳

בחירת כהנים לעבודות שונות נעשתה מתחילה על ידי מירוץ תחרות, אולם כיון שהתברר במשך הזמן כי הדבר מביא לידי סכנה, תקנו פייס עבור כל העבודות החשובות — תרומת הדשן, שחיטת התמיד והעלאתו לכבש, הקטָרת הקטורת, והעלאת האיברים מן הכבש אל המזבח. הפייס נעשה בדרך מיוחדת: כל הכהנים הראויים לעבודה זו היו מתאספים ועומדים במעגל, הממונה היה מצוה על אחד מהם להסיר את מצנפתו לסימן, והיה נוקב במספר גדול (גדול ממספר הכהנים שהיו שם) וכל אחד מן הכהנים היה מושיט אצבע לשם מנין. מנין זה היה מתחיל בכהן חסר המצנפת, והכהן שבו מסתיים המנין, לפי המספר שקבע הממונה, הוא שזכה בעבודה.

תרומת הדשן, אף שנעשתה בבגדים שלא היו מפוארים כבגדי כהונה רגילים (שהרי היתה זו עבודה של הוצאת אפר, שאינה נקיה ומכובדת כל כך) מכל מקום, כיון שהיא היתה תחילת העבודה של היום נחשבה לעבודה חשובה.

קרבן התמיד, שהוא כבש לעולה, היה מנותח לנתחים כאמור בדיני כל העולות. ואולם כיון שהיה זה קרבן ציבור, הועלה הכבש למזבח בטכס רב משתתפים, כאשר כל נתח (או נתחים אחדים) הועלו על ידי כהן מיוחד. ויתר על כן, העלאה זו לא נעשתה בבת אחת, אלא מחזור אחד של כהנים היה מעלה את האיברים לכבש, ומחזור אחר מעלה אותם משם אל המזבח עצמו. ובתוך זמן זה בין שחיטת התמיד והקרבנות נעשו שאר עבודות הבוקר — במנורה ובמזבח הפנימי.

הקטרת הקטורת זכתה לפייס לעצמה, משום שלפי המסורת הכהן העובד עבודה זו מתעשר, ולכן נבחרו לעבודה זו רק הכהנים שלא עבדו אותה מימיהם.

אגב תיאור העלאת קרבן התמיד למזבח נתבאר גם כיצד מקריבים (בשינוי מסוים) גם את שאר עולות הציבור, האיל והפר הבאים במועדים שונים, שמפני גודלם ותוספת נסכים ומנחות הוסיפו להם כהנים יתרים להעלותם למזבח.