קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 20

כמה דאמר. כלומר למ"ד בין הוא וכו' והיינו ר"ל לפי מאי דאמרו ר"י ור' בא דהכל מודים בצרה ובחלוצה פליגי:

ניחא. הניחא הא דאמר שהוא אינו חייב על החלוצה שכבר היתה ראויה לו קודם שחלצה שהרי תבעתו בב"ד שייבמה:

אחין. אלא האחין מ"ש צרה מ"ש חלוצה הא לדידהו שניהם שוין דליכא למימר דאיהו שליחותא דאחין קעביד דא"כ אף על הצרה יפטרו דהחלוצה שליחותא דצרות קעבדא:

חזר. ר' יודן ואמר:

אין את יודע. לנפשיה אמר וכי אין אתה יודע משום מאי חייבין על החלוצה ודאי משום אשתו של החולץ דחליצה קנין וכיון דלאו קנין גמור הוא הלכך אין לחייב האחין משום חלוצה ל"א חזר ואמר מילתא באפי נפשא היא וה"פ חזר ר"י ואמר דין אחר הא דאמר ר' ירמיה דר"ל סובר דאין האחין חייבין על החלוצה היינו כרת אבל מלקות ודאי חייבין ל"א הא דפליגי ר"י ור"ל היינו דר"י קאמר דודאי חייבין על החלוצה ור"ל פליג וסובר דספיקא הוא דאין את יודע משום מה את מחייבו ופי' זה נראה עיקר:

אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ. הלכך אין להאחין לחייב על החלוצה שפטרה החולץ בשביל כולן:

ה"ג אבל צרתה חייבין עליה וכו' משום אשתו של מת הלכך לעולם באיסורה עומדת ל"א ה"ג א"ר יוחנן מה את סבור. והכל מדברי ר' יודן הוא שכך השיב ר' יוחנן לר"ל מה את סבור וכו' וכיון שחייבין על החלוצה משום אשתו של מת איסור כרת כדקיימי קיימי: