קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 15 · הלכה 9 · Segment 3

גמ' מתני'. דב"מ דמייתי בסמוך אתיא כר"ע ולא כר"ט:

דתנינן תמן. בב"מ פ' המפקיד:

ה"ג אמר לשנים וכו':

נותן לזה מנה ולזה מנה. ולא סגי בהנחת מנה:

שהודה מפי עצמו. הואיל והודה מפי עצמו:

ד"ה היא. אפי' כר"ט נמי אתיא דהתם איירי בבא לצאת ידי שמים ושואל מהב"ד כיצד יעשה להנצל מעונש גזל מורין ליה שיתן מנה לכל אחד שאם יהא מונח עד שיבא אליהו הנגזל מפסיד על ידו ובכה"ג מודה ר"ט:

כאן שיש עדים. מתני' דהכא איירי שיש עדים המעידים שגזל אחד מהן ואינן יודעין ממי גזל והוא עצמו אינו יודע אם גזל הלכך סובר ר"ט דדי בהנחת דמי גזלה ביניהם ובהמפקיד איירי שהודה מפי עצמו שכבר נתחייב בהודאתו לכל אחד א"נ כיון דידע דגזל ה"ל למידק שפיר:

כאן בשותקים. מתני' דהכא איירי שאין הנגזלין תובעין אותו אלא הוא אומר כן מעצמו:

כאן במדברים. מתני' דהמפקיד איירי שתבעו אותו מודה ר"ט שחייב לשלם לכל אחד דה"ל כמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם:

כאן בשנשבע. מתני' דהמפקיד איירי שכבר נשבע להנגזל בשקר שלא גזלו ואינו יודע לאיזה מהם דהשתא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך אפי' לר"ט צריך ליתן לזה מנה ולזה מנה:

ה"ג ר' יוחנן אמר אם בשנשבע היה לו לעשות שליח ב"ד ולמסור ר' יוחנן סובר מימר שליח ב"ד שעשאו גוזל ולא שעשאו נגזל וכ"ה פ' המפקיד. וה"פ אם בשנשבע איירי מתני' למה יתן לזה מנה ולזה מנה יתן מנה אחת לשליח ב"ד שהוא יתן להנגזל שכך תנן ב"ק פ"ט הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו למדי לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו אבל נותן הוא לשליח ב"ד וקסבר ר' יוחנן הגזלן עושה שליח ב"ד לשלוחו ואפ"ה פטור מכל אונס לכך קשיא ליה למה לא יתן מנה אחת לשליח ב"ד וסגי בכך:

ה"ג רב אמר שליח ב"ד שעשאו נגזל ולא שליח ב"ד שעשאו גוזל. וה"פ הא דפטור הגזלן בשעשה הנגזל שליח ב"ד לשלוחו אז ה"ל השבה מעלייתא כאלו מסרו לידו ממש וה"פ דמתני' לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל אבל אם עשה הנגזל שליח ב"ד לשלוחו נותנו לשליח ב"ד אבל בשעשה הגזלן שליח ב"ד לשלוחו הוי [צ"ל לא הוי] השבה לכך מוקי מתני' בשנשבע דהא לא ידעינן הי מינייהו דליעבד שליח לפיכך חייב לשלם לכל אחד מנה:

חייליה דרב. כחו וראייתו של רב מהא דארשב"א דנתינה לשליח ב"ד הוי השבה כשעשאו נגזל ולא כשעשאו גזלן:

ה"ג ואם בשנשבע היה לו לשתוק וכ"ה בב"מ. ובסמוך פליגי אמוראי ממאי ה"ל לשתוק:

היה לו לשתוק ולא להודות. כיון שאינו יודע וכל זמן שלא הודה אינו חייב לעשות השבה מעלייתא:

היה לו לשתוק ולא לישבע. הואיל ואין אדם תובעו:

ה"ג א"ר הילא ואפי' תימר וכ"ה בב"מ. וה"פ ואפי' תימר כר' אסי דפליג אהא דאר"ה בשם ר"ל דאמר לעיל מתני' דהמפקיד כר"ע ודלא כר"ט דאין חילוק בין שותקין בין מדברים ה"מ בגזלה הוא דפליג אבל בפקדון מודה דיש חילוק בין תובעין או שאינן תובעין אלא שמודה מפי עצמו דבתובעין תנן בסיפא דמתני' דהמפקיד שנים שהפקידו וכו' נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח ובמודה מפי עצמו צריך ליתן לכל אחד כפי הפקדון כדתנן ברישא דהך אמר לשנים אביו של אחד הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה:

דשתק מתגר. מרויח לשון איתגורי איתגר:

דמשתעי מספר. לשון מספריים כלומר נחתך ממנו הראוי לו שאלו שתק והנפקד הודה מפי עצמו היה חייב ליתן לו מאתיים:

ואיני יודע איזה מכם. או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה וכדפרישית: