קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 10 · הלכה 1 · Segment 12

כך אסורה לבועל. שנאמר ונטמאה ונטמאה שני פעמי' אחת לבעל ואחת לבועל:

כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. אם מת הבעל ונפלה לפני אחיו ליבום אסורה לו שהרי מחמת אחיו באתה ולא היתה אסורה כ"ש לאחיו:

כך היא אסורה לאחיו של בועל. לעולם:

יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל. דטומאה כתיב בה כעריות דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה וצרת ערוה אסורה ליבם כדתנן ריש מכילתין:

כך תהא אסורה לאחיו של בועל. לעולם וכ"ש לבועל עצמו:

נשמעינה מן הדא. תא שמע מברייתא השנוייה בתוספתא סוף מכילתין:

ה"ג והיה לה יבם כאן ויבמה וכ"ה בסוטה:

אסור בה. באשתו שנתייבמה הואיל ונטמאה בבעילת אחיו:

ומותר בצרתה. באשתו השנייה שלא נתייבמה:

אסור בה. באשתו שנתייבמה:

ומותר באשת אחיו. שמת:

ואשת אחיו לאו כצרת סוטה הי'. בניחותא ולא אמרינן דצרת סוטה היא דהא לא תפסי בה קידושין דאשת איש היתה:

הדא אמרה. מדקאמר ומותר בצרתה ש"מ צרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ יהא אסור באשתו שהרי אלו מת הוא לאחר שבא לכאן ואחיו קיים היה אחיו אסור בצרתה שזו שייבם בחיי אחיו אסורה לו מדאורייתא ופוטרת צרתה א"כ דין הוא שתאסור גם עליו כצרת סוטת אחיו של הבועל אלא ודאי צרת סוטה אסורה לאחיו של בועל ויותר נ"ל דה"ג ואח"כ בא בעלה וגירשה ומת אסור בה וכו' וה"פ היבם הראשון מת קודם שבא הבעל ואח"כ בא הבעל וגירש את זו שנתיבמה ומת אחיהם השלישי שבא לייבם נשי שני אחיו אסור בה בסוטה ומותר בצרתה היינו אשת היבם שמת ואסור בסוטה ומותר באשת אחיו היינו אשתו של זה שהלך למדינת הים שלא נתייבמה וקאמר ואשת אחיו לאו כצרת סוטה היא בתמיה הא ודאי לאחיו היבם כצרת סוטה הויא ואסורה לו ש"מ דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ אסורה להאח השלישי דהיינו היבם השני משום צרת סוטה של אחיו הבועל:

אתיא. הא דתניא ומותר באשת אחיו:

כרבנן דתמן. כחכמים שבבבל דאמר ר' הילא משמן דרבנן ור"ע פליגי באשת אחיו שנשאה בטעות אם צריכה גט ולדידהו אתיא הך ברייתא כרבנן:

כל עריות שאמרו. שהן ערוה אין צריכות גט אם נשאה בטעות למי שהיה ערוה עליו:

חוץ מאשת איש. שניסת ע"פ ב"ד הצריכו חכמים גט משני כדתנן במשנתינו:

אף אחות אשה ואשת אחיו. שנשאן בטעות שסבר שמתה אשתו או שמת אחיו ואח"כ נודע לו שטעה צריכות הימנו גט שיאמרו בהיתירא נשאו וקידושין הראשונים היו קידושי טעות ואם לא יתן גט יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דמחמת חששא זו מצריך ר"ע גט ה"ה אשת אחיו נמי אסורה לו שהרי הסוטה צריכה חליצה שיאמרו היבם כדין נשאה נמצא גם צרתה אסורה שלא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתייבמת. ולל"ב שפירשתי ה"פ איך ייבם שתיהן הא מיהת צריך לחלוץ הסוטה משום אחיו היבם שמת דהא לא מהני הגירושין שגירשה בעלה דעדיין יש לחוש שהיבם כדין נשאה הדרינן לקמייתא שיאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתייבמת:

ה"ג אף אחות אשתו ואשת אחיו ברם כרבנן דהכא וכ"ה בסוטה פ"ק. וה"פ אבל לרבנן דהכא והיינו ר"ח בשם ר' יוחנן דבסמוך דקאמר באשת אחיו שניסת בטעות לכ"ע צריכה גט קשיא ברייתא זו דלא כמאן:

משום הלכות אשת איש קנה בה וערוה היא וערוה פוטרת צרתה וכ"ה בסוטה. וה"פ כיון שניסת לו בהיתר גמור החמירו בה כאילו היא אשתו א"נ כיון דבאיסור אשת אחיו ואיכא נמי איסור אשת איש החמירו בה כאשת איש דעלמא שניסת בטעות דתנן במתני' שצריכה גט:

וערוה היא. סתמא דש"ס קאמר לה לדברי ר' יוחנן שדנו באשת אחיו דין אשת איש א"כ ה"ל כמו ערוה הנשואה להשני שהרי היא אסורה לו כערוה אחרי שנטמאה וערוה פוטרת צרתה ואיך תני בברייתא דמותר בצרתה ומותר באשת אחיו:

אר"ח. לעולם אפי' כרבנן דהכא והיינו ר' יוחנן נמי אתיא והא דמותר באשת אחיו היינו טעמא כמו דאמרינן בעלמא לענין ממון בה קנסו ולא קנסו ביורשיה ה"נ בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבם:

אר"ח בריה דר"ה. לא כדקאמרת אפי' כרבנן דהכא אתיא אלא דוקא כרבנן דהכא אתיא דצריכה גט הלכך אסור בה דלבעלה אסורה גזרה שמא יאמרו שני שפיר קנסיב דהראשון קידשה בטעות ולאחר הגט אסורה משום גרושת אחיו ולא כרבנן דתמן דלדידהו דסברי שא"צ גט מהשני דאנוסה היא אפי' בה יהא מותר מיהו אף רבנן דתמן מצי לאוקמי הך ברייתא כר"ע:

צרת סוטה אסורה. דטומאה כתיב בה כעריות:

וצרת גרושה. כלומר צרת מחזיר גרושתו משניסת מותרת וקס"ד דדוקא קאר"י צרת גרושתו אבל גרושה עצמה אסורה ליבם מק"ו השתא בהותר לה דהיינו בעלה זה שמת שהיתה מותרת לו קודם שניסת להשני אסורה לו לאחר שניסת באסור לה והיינו היבם שהיתה אסורה לעולם קודם שניסת להשני משום גרושת אחיו לא כ"ש שאסורה לו לאחר שניסת אבל צרתה מותרת דלא אלים ק"ו למדחי צרה מיבום:

גרושה עצמה מותרת לביתה. כלומר ליבם דלא אמרי' ק"ו במקום מצוה:

מה פליגי. מבעיא ליה מי פליג שמואל אר"י דלא קאמר ר"י אלא צרת גרושה אבל גרושה עצמה אסורה כדפרישית:

ופשיט בגין וכו'. לעולם לא פליגי והא דאר"י צרת גרושה ולא אמר גרושה עצמה בשביל שהיו עוסקין בדיני צרת נקט צרת גרושה אבל באמת סובר דאף גרושה עצמה מותרת:

מריח ערוה נגעו בה. סוטה דמיא לערוה לבעלה וליבם לפיכך החמירו בצרתה כמו בצרת ערוה וכן א"ר יוחנן לעיל בריש פרקין:

מפני שכתוב בה טומאה כעריות. דכתיב בה ונסתרה והוא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה: