קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 3

דבר שהוא משמש וכו'. לשון שהוא דאיכא לפרושי דלשם חולין קאמר וי"ל דלשם קרבן קאמר מהו שיאסר עצמו בו:

ופריך והא תנינן קונם. דמשמע לשון קונם ומשמע לשון קנס ואפ"ה אסור:

ומשני קונסה שמה. וקונסה לא משמע לשון קנס א"נ אף קנס משמע לשון נדר דה"ק שיהא חייב קנס שיאסר דבר זה עליו בהנאה אם יעבור דבר נדרו:

ופריך והא תנינן שבותה. היא שבועה אע"ג דשבותה משמע נמי לשון שביתת שבת:

ומשני שפותה שמה. ושפותה בפ"א לא משמע לשון שביתה א"נ שפותה לשון הנחה כלומר לשמים ששם מקום מנוחה והראשון עיקר:

ופריך והא תני בר קפרא חרס. הוא לשון חרם וכי חרס לאו לשון חספא נמי הוא בתמיה ואפ"ה אמר ב"ק שהוא חרם:

לשון גבוה הוא. חרס וכוונתו על האומר לחרס וכיון דלשון גבוה ממש הוא אמרינן דלגבוה קאמר:

כגון. הנך הדרים במדינה ששמה ניותא שקורין לכספא חספא א"כ חרס שהוא חספא הוא לשון כסף וכאלו מתפיס בכסף שקלים שהוא הקדש:

נראין הדברים. אמתני' קאי הא דתנן נזיק כינוי לנזירות דוקא במקום שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין נזיר בנזיק אבל במקום שאין קורין נזיר נזיק ואמר אחד נזיק אני אומר נזיר ערל שפתים אין זה נזיר וה"ג אבל במקום שאין קוראין לנזיר נזיק ואפשר לקיים הגירסא וה"ק במקומות אחרים שאנשיהם עלגים הוא דהוה נזיק כינוי אבל במקום שקורין לנזיר נזיק מפני שהן ערלי שפתים ואין יכולין להוציא אות רי"ש ולכך אומרים נזיק אני אומר נזיר ערל שפתים לא יהא נזיר בתמיה ואיכא בין כינוי לנזירות ממש דאין מביאין קרבן על הכינויים כמ"ש בריש פרקין:

ה"ג פסיליס. והוא מי שאינו יכול לדבר על נכון: