קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים · פרק 4 · הלכה 2 · Segment 2

גמ' בעי הפורע שט"ח של חבירו. למלוה שלא מדעת הלוה מי חייב הלוה לשלם להפורע חובו או לא:

ומשני תפלוגתא דחנן ובני כה"ג. דתנן בפ' בתרא דכתובות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא לחנן אף הפורע חובו של חבירו פטור ולבני כה"ג חייב דהמפרנס אשת חבירו דמיא לפורע חובו של חבירו:

אר"י. הכא אף בני כה"ג מודו דפטור והתם דמחייבו היינו טעמא דלא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב וסבר וקיבל שאחר יפרנסנה והוא ישלם לו וה"ל כמוציא ברשות:

ברם הכא. אבל כאן לאו ברשות עביד דסבר היה הלוה שיפויס בע"ח עד שימחול לו:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך לדבריך דמתני' דהכא איירי בכל חוב ואפי' כשיש משכון ביד הבע"ח נמי איירי אמאי מותר הא קמהניא ליה דמסתמא לא היה מחזיר לו המשכון עד שישלם לו:

ומשני מפייס הוינא ליה. הלוה סובר אף במשכון אפשר שאפייסנו שיחזיר לו משכונו בלא מעות:

עד כאן בבע"ח. שאינו דוחקו ונוגשו שישלם לו אפשר לומר דלמא מפייס ליה:

ואפי' בבע"ח דוחק. מי אמרי' דפטור מלשלם להפורע ואף במודר הנאה מותר או דלמא כיון דחזינן שאינו מקבל פיוסים חייב לשלם ואסור במודר הנאה:

ה"ג נשמעינה מן הדא ושוקל את שקלו ולא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה ואפי' בבע"ח שהוא דוחק וכ"ה בכתובות. וה"פ ת"ש מדתנן ברישא ושוקל את שקלו ולא שקל אין ממשכנין אותו בתמיה הא תנן בפ"ק דשקלים מי שלא שקל שקלו ממשכנין אותו אלא ודאי כל שלא בא דבר ליד המודר מיד הנודר לא מיקרי הנאה אלא גרמא בעלמא ושרי זאת אומרת דאפי' שבע"ח דוחק נמי פטור מלשלם להפורע ובנדרים מותר:

תדע לך שהוא כן. מסיפא דמתני' דהכא נמי איכא למידק כן. דתנינן ומקריב עליו קיני זבין וכו' חטאות ואשמות. שהיה על המודר להביאן והני לבע"ח דוחק דמיין דכל כמה דלא מייתי להו אסור בקדשי' ולית ליה כפרה:

בשלא נכנס וכו'. אלא ודאי הטעם דשרי כיון שלא נתן לתוך ידו כלום לא מיקרי הנאה:

וכא. וה"נ פורע חובו של חבירו כיון שלא בא לתוך ידו כלום פטור: