נחלת יעקב על מסכת דרך ארץ רבה · פרק 9 · הלכה 1

לא יפרוס כו׳. שמא יפלו הפרורין בקערה ויש בני אדם אניני דעת המקפידין על זה כ"כ בלבוש סי׳ ק"ע:

אבל מקנח אדם כו׳. כצ"ל אבל מקנח אדם קערה בפרוסה כ"כ בש׳׳ע סי׳ ק"ע והטעם שעל זה אין מקפידין:

ולא יניח אדם כו׳. הלשון מגומגם ואריכות דברים וגי׳ הנכונה היא כמ׳ש נש"ע וכן לא ילקט אדם פרורין ויניחם ע״ג השלחן כצ״ל גם בזה הטעם כמ"ש לעיל שיש אניני דעת שנפשו קצה בזה:

ולא ישתה מן הכוס כו׳. כתב הלבוש דהיינו סכנת נפשות שמא חבירו הוא מן אניני דעת ולא יוכל לשתות ממה ששתה חבירו או אפי׳ מן הכלי ששתה חבירו ומתוך הבושה שאינו רוצה לסרב בו הוא שותה ויבא לידי סכנה וע׳ במ"י פ׳ כל הבשר שמפרש בענין אחר:

ומעשה בר"ע כו׳. במעשה הזאת יש בו כמה גמגומים ואין המשך וחיבור לכל הדברים אבל ראיתי בספר ראשית חכמה פרק ד״א ריש שער ג׳ וז"ל מעשה בר״ע שהיה לו אכסניא אצל אדם אחד נתן לו הכוס אחר שטעמו א״ל ר״ע שותהו נתן לו כוס אחר שטעמו א״ל שותהו א״ל בן עזאי עד מתי אתה נותן כוסות מוטעמים לר"ע ע"כ וגי׳ זו ניחא דמביא ראיה שלא ישתה מן הכוס קודם שיתננו לחבירו ולפי שאותו אכסניא היה טועם כל פעם הכוס קודם שנתנו לר״ע לכן א״ל ר"ע שותהו ולא קיבל ממנו: