נחלת יעקב על מסכת דרך ארץ רבה · פרק 10 · הלכה 2

אינו מתעמל כו׳ במסכת שבת דף קמ״ז איתא הכי סכין ומשמשין בבני מעים אבל לא מתעמלין ולא מתגררין פרש״י סכין שמן בשבת ומשמשין ביד על הגוף להנאה בשבת אבל לא מתעמלין לשפשף בכח ולא מתגררין במגירה דהוי עובדא דחול והרמב״ם פכ״א מהל' שבת כתב שעושה כן כדי ליגע ולהזיע ודבר זה אסור בשבת ע״כ. ועפ"ז נראה דגרסי הכא אינו מתעמל ואינו מתגרר. אבל יש לדקדק למה יהא אסור בשלמא במתני׳ מיירי בשבת אבל ברייתא דהכא דוחק לומר דמיירי בשבת הא סתמא קאמר משמע אפי' בחול ולמה יהא אסור ואדרבה מדברי הרמב״ם בהלכות דעות כתב שהיו עושין כן במרחץ כדי להזיע. ואפשר דכוונת הברייתא דהכא לומר שלא יעשה כן בפני כל אלא בחדר הפנימי.

ואינו משתבר על השיש. גירסא דהכא אין לה שחר ובס׳ אגודה גרס ואינו משתין על השיש וגם לגירסת האגודה צריכין להבין מאי טעמא ונ״ל דכוונת הברייתא שלא ישתין במקום שעומד על השיש לעיני כל שזהו מעשה בהמה אלא אע״פ שהוא עומד במרחץ ילך באחד הזויות וישתין מים והא דקתני בתר הכי מעשה ברשב״ג כו׳ ה״פ אע״פ שהיה חלש והיה קשה לו לילך ממקומו למקום מוצנע אפ״ה חלפו לו מן השיש ר״ל הוליכו אותו מן השיש ולא קבל כלומר שלא קבל מעבדיו להשתין על השיש ובאגודה לא גרס כלל הך מעשה דרשב״ג:

וי״א פסול לעדות. זהו לא קאי רק על האוכל בשוק והכי איתא בהדיא בקדושין וקי״ל הלכה כי״א וכן פסק הרמב״ם פי״א מהלכות עדות ובש"ע ח״מ סי׳ ל״ד:

בית הכסא כו׳. בספר אגודה גרס הכי בית הכסא נותן מקום זה שיוצא לזה שנכנס בית המרחץ נותן מקום זה שנכנס לזה שיוצא וכצ״ל הכי ונ״ל לפרש דה"פ אם בא אחד לבה"כ ומצא שם אדם אחד שיושב בתוכו אותו שיושב צריך למהר עצמו כדי ליתן מקום לזה שנכנס לפי שאיסור הוא לעצור הנקבים גם יוכל לבוא לידי סכנה ובבית המרחץ הוי איפכא זהו שנכנס אל ימהר וימתין עד שגמר זה כל מעשה הרחיצה להשתטף עצמו תחלה בפושרין ואח״כ בצונן לפי שאם יצא ועדיין הוא מזיעה סכנה היא לאדם:

ולא ירוק. לפי שהיה המרחץ מרוצף באבני שיש כדמשמע לעיל ואם ירוק עליו נוח לאדם לחלוק וליפול על האבנים והיינו הסכנה. ובפני חבירו אסור בכל מקום לרוק: