שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מכות · פרק 1 · הלכה 3 · Segment 2

באו אחרים כו'. בבבלי בסוגיין גרסינן אמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים והזימום ואמרו בע"ש הרג נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאי בר קטלא הוא ופירש"י שלא הועד עליו בב"ד ואלי הוה אתי ומודה הוה מיפטר. וכתבו תו' ואין נראה דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות יכולים להודות ולפטור עצמם ע"ש קשה ה"ל להקשות ממה שהרג יהושע את עכן ודוד את גר העמלקי בהודאת פיהם ש"מ כשמודה לא מיפטר וי"ל בלא"ה צ"ל דהתם הוראת שעה היתה כמ"ש הרמב"ם ספי"ח מה"ס גזירת הכתוב היא שאין ממיתין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים וזה שהרג יהושע את עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה אודין מלכות היה אבל ב"ד אין ממיתין המודה בעבירה כו' ע"ש:

(וזה שכתב הרמב"ם דין מלכות היה לא קאי אלא ער גר העמלקי אבל לא על עכן דאף שנאמר יהושע היה מלך מ"מ לא היה לו כח לסקלו כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים ובירושלמי ר"פ ארבע מיתות ודוחק). אך קשה מדבריהם נראה שמפרשים דעת רש"י דהמודה מיפטר ממיתת ב"ד ואפילו באו עדים אח"כ דאל"כ לא מקשים מידי מחייבי מיתות א"כ ה"ל להקשות לפ"ז שוגג חמור ממזיד דהמזיד נפטר בווידוי לחוד והשוגג צריך ווידוי וקרבן וע"ק א"כ קרא ל"ל דאין ממיתין האדם בהודאת פיו פטיטא הא הודאת פיו מהני לפטרו ולא לחייבו. וכן מוכח מלשון הרמב"ם שהבאתי דאיכא קרא דאמר גזירת הכתוב כו'. ונראה דיליף ליה מדכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת. ולאו מדכתיב עדים ממעטינן הודאת פיו דאיכא למימר קמ"ל קרא עדים וכ"ש הודאת פין אלא מדכתיב פי דמיותר דריש ליה על פי העדים אבל לא בהודאת פיו. ולכך נקט הרמב"ם לישנא דקרא ע"פ שנים עדים. (והכ"מ סתם מקורו) וכן דרשו בגיטין בבלי (דף ע"א) על פי שני עדים דכתיב בפ' שופטים ולא ע"פ כתבן. ומעתה מאי דקשיא למה לא יליף לה הש"ס מקרא קמא ע"פ שנים עדים וכן הקשו אפירש"י בחומש ע"ש ניחא דע"פ קמא איצטריך למעט הודאת פיו ועי' מ"ש לקמן (בהלכה ה' בד"ה על). אבל נראה שמעולם לא עלה על דעת רש"י לומר שיהא חייב מיתה מיפטר בהודאת פיו אלא ר"ל כיון שההורג בעצמו יודע שהרג את הנפש א"כ גברא בר קטלא הוא דה"ל כאחר גמרו דין שיש לו להודות על חטאו וליהרג ע"י ב"ד לזה אמר אפילו בא והודה מיפטר הלכך לא הוי בר קטלא עד שיבואו עדים ויעידו וידונו על פיהם וזה ברור. וא"ת לפ"ז איך חייב קרא מיתה למברך את השם הא אין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקלל פטור (ועיין בפרק ארבע מיתות דף ס"ה ברש"י בר"ה הואיל כו'). א"כ לעולם יכול לפטור עצמו בזה מאי קאמרת שמודה שהיה לבו לשמים נמצא שזה נהרג בהודאת פיו וי"ל כיון שהתרו בו והוא אמר ע"מ כן אני עושה ידענו שהיה לבו לשמים ונהרג על פי העדים. ולריב"י דאמר חבר א"צ התראה צ"ל במברך השם מודה דגם חבר צריך התראה. גם באשה חבירה ס"ד דצריכה התראה כמפורש בבבלי סנהדרין (דף מ"א). ותוס' כתבו סנהדרין (דף ס"ה) בד"ה יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה תימא ל"ל קרא למעט עדים זוממין מקרבן הא אפי' בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה וי"ל משכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין א"נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו ע"כ וקשה לתירוצם הראשון אם הוזמו קודם ג"ד א"כ אין בהן מיתת ב"ד ואנן חייבי מיתות ב"ד בעינן לעילף וא"ל כיון שאלו באו המזימים אחר ג"ד היו חייבים מיתה. דהא בעינן דומיא דעכו"ם והתם במזיד חייב מיתה עכשיו. ותירוצם השני קשה הימנו שמלבד קושיא שהזכרתי קשה נמי הרי אם יבואו עדים ויזימם אחרי הודאתם חייבין מיתה דקיי"ל כרבא הכחשה תחילת הזמה גם אינן נאמנים לחזור דהא קיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת אף דלגבי אחרים אינן נאמנים לחזור ולהגיד גבי עצמם נאמנים ולא מהני הזמה אח"כ קשה הלא הנדון למיתה הוא עומד כל זמן שלא באו הזוממין דלגבי דידיה ודאי אין חוזרים ומגידים למה לא יהרגו כדי לקיים בהם כאשר זמם. גם צ"ל דפליגי תוס' על הר"ח דאמר גם לגבי עצמם אינן נאמנים כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ל"ח ע"ש שהאריך. ועיקר קושייתם נראה ליישב ודאי התראה לא צריכי שהם רצו להרגו בלא התראה כמפורש פ' אלו נערות אבל אם נתברר לן ששוגגים היו ודאי פטורים שלא מצינו שוגג נהרג ואפילו אם נתברר שאומר מותר פטור ומביא קרבן דלחייב מיתה בעינן שיהא מזיד ממש ולחיוב קרבן אפילו אומר מותר שוגג הוא כמ"ש תו' פ"ב. ודוקא שנתברר שהן שוגגים אבל אמירה דידהו שוגגים היינו לאו כלום הוא דא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שיכולים לומר שוגגים היינו וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ע:

אין עדים זוממין כו'. כתב הרמב"ם פרק עשרים מה"ע נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אי ן נהרגין מ ן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון מיד זה לזה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו. וכתב הראב"ד נהרג זה כו' שיבוש הוא זה ע"כ לפום ריהטא היה נראה שסובר הראב"ד הא דהרגו אין נהרגין יליף מיתורא דלאחיו שבא ללמד דבעינן שיהא אחיו קיים. ולכך. קאמר דמה שכתב הרמב"ם דהא אין נהרגין מדברי קבלה הוא שיבוש דמקרא יליף ליה. אך קשה אף שלשון המשנה משמע כך דמלאחיו יליף א"א לומר כן דלאחיו מיעוטא הוא דהא מיצרך צריכא לאחיו ולא לאחותו. ויותר נראה דקאי אמה שמחלק הרמב"ם בין מיתה למלקות וממון. ובאמת הדבר צריך טעם. והכ"מ כתב שני טעמים ע"ש והם תמוהים דמ"ש משום חומר עונם אינם נהרגין שאין מיתת ב"ד מכפרת עליהן. קשה א"כ מלקות נמי הרי פעמים שמת מן המלקות נאמר נמי גדול עונם ולא ילקו א"נ לא כל אדם שוין איך יתכפר זה במלקות אלא ודאי לא חילקה התורה בכך ומקיימים בהם כאשר זמם ותדע דהא בעינן למילף ק"ו ולא פריך הכי מיהו י"ל דהיינו דקאמר א"כ ענשתה מן הדין. וכ"כ המהרש"א פרק ארבע מיתות (דף ס"ד) בד"ה ומזרעך כו' ע"ש. והטעם השני שאילו לא היה חייב מיתה לא הניחו ה' להרגו ע"ש תימא הא אף כי ידעינן שהנדון חייב מיתה נהרגין העדים כדאמרינן בבבלי (דף ה') באו שנים והעידו שהרג ובאו ב' והזימום ואמרו בע"ש היה המעשה נהרגין דבעידנא דקא מסהדי לאו בר קטלא הוא. הרי מפורש כמ"ש. דוחק לחלק הואיל ונעשה ע"י ב"ד. שהרי כבר אמרו ויהא הקולר תלוי בצואר העדים ולי נראה הטעם דעדים זוממים חידוש דמ"ש סמכת אהני סמוך אהני והתורה אמרה לסמוך על המזימים כדי להציל הנדון דכתיב והצילו העדה דליכא למימר אי משום הצלה לא יהרגו גם העדים דא"כ לא יהרג אדם מעולם דכל העדים הויא להו עדות שאי אתה יכול להזימה אבל אחר שכבר נהרג להציל העדים הדרינן לקמייתא מ"ש דסמכת כו' ואינן נהרגין אבל במלקות וממון דלא כתיב והצילו העדה אין טעם לחלק בין קודם לאחר מעשה. אך קשה כיון דמגז"ש יליף מלקות כמפורש בבבלי בסוגיין חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע. א"כ מנ"ל לחלק. וכ"ת סובר הרמב"ם סוגיא זו אתיא כריש לקיש אבל ר' יוחנן פליג ולא יליף חייבי מלקיות מחייבי מיתות ולית ליה גז"ש דרשע רשע. כדאמרינן בבבלי כתובות פ' א"נ (דף ל"ה) ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה כל כו'. א"כ זה שכתב בריש פ' כ' אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין כו' ויזומו שניהם אחר שנגמר הדין. מנ"ל הא כיון דלית ליה גז"ש והא דאינן חייבין עד אחר ג"ד בדיני נפשות כתיב. גם דברי רש"י ותו' נראה כדעת הרמב"ם שפירשו חייבי מלקיות מנין דאין לוקין עד שיגמור הדין על פיהם. ולא פירשו דקאמר מנין שלאחר שלקה אינן לוקין דביה איירי ברייתא דבריבי אלא סברי שלוקין אף אחר שנלקה הנדון דקסברי עונשין מן הדין בזה וכדעת הרמב"ם. ואינו מוכרח דתו' סוברים מכאשר זמם כו' ילפינן לאחר מעשה פטורים ואין חילוק בין מיתה למלקות דכאשר זמם אכולהון קאי ולא פריך חייבי מלקות מנין אלא אשאין נעשים זוממין עד שיגמור הדין. ודעת הרמב"ם הא דהרגו אינן נהרגין לאו מקרא דייק להו אלא כך הלכה ודוקא נקט בריבי הרגו כו' אבל מלקות וממין דאינן הלכה אפילו לאחר מעשה נמי חייבים ובגז"ש לא יליף דאין למדין ק"ו מהלכה כדתנן בנזיר פ"ז. וק"ו דתנן לאו דוקא אלא ה"ה באחת משאר מדות לא ילפינן כמ"ש המפרשים. ותו' כתבו ב"ק (דף ד') בד"ה ועדים זוממין פי' ריב"א אפי' לאחר מעשה משלמין דלא שייך בממון כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י אומר דחייבין מק"ו דעונשין ממון מן הדין ע"ש. ולמאן דדאין דינא דגרמי א"צ לכל הני טעמי דמדינא חייבין לשלם ואין להאריך בזה כאן. והרמב"ם השמיט חייבי גלות מה דינם וצריך טעם וא"ל דסובר שנכלל בכלל חייבי מלקות וכמ"ש תוס' בסוגיין דהא בגמרא פריך חייבי גלות מנין ש"מ שאינן שוין ע"ש ברש"י ותוס' וצ"ע: