רש"ש על יבמות · דף 108b

גמרא אזיל ומשבש. עי' נדרים (ס"ד פט) מה שהביא הגרי"פ בשם הערוך:

שם עולא אמר כגון ששלשה בגיטין. עי' בנה"ש מה שהביא בשם תשובת הב"ח שנדחק בזה ולפמש"כ בס"ד בס' נת"ע (דף קא) שדרך הש"ס להחסיר פעם ג' והבאתי שם הרבה ראיות לזה ע"ש א"ש הכא בפשיטות ועמש"כ בעירובין (צג):

רש"י ד"ה ששלשה. צ"ל שיצא[ה] או שהוציאוה ג"פ כו':

תד"ה יש מיאון כו'. עי' מהרש"א וקשה דא"כ מאי מייתי ראיה מהא דכל היכולה למאן כו' דהתם עכ"פ היא ערוה דאורייתא עליו כמו בתו וחברותיה. ואפי' שלש אחרונות דחשיב שם שהן ע"י אישות איכא למימר דמיירי דקבלו אביהן קדושיהן והוה קדושי תורה. אבל הכא אפי' נתקדשה תחילה לאחיו מאמו (עפרש"י) אינה אסורה אלא מדרבנן מחמת שקדושיה אינן אלא מדרבנן. ולכן הנ"ל דהכא איירי בנתקדשה תחלה לאחי אמו ע"י אביה דהוה קדושי תורה דכוותה לאחיו מאמו היתה ערוה דאורייתא ודלא כהמהרש"א. אבל קשה לפ"ז מדוע לא בעו בכל השניות. ולפי' המהרש"א י"ל דלא מיבעיא להו אלא בתרי דרבנן. אמנם גירסת צרתה אין לה קיום כלל לפי מה שהוכחתי לעיל (כ) דצרת שניה מתייבמת ע"ש. והנה לפרש"י שלפנינו (עי' רש"ל ורש"א) מש"כ אבל באישות דערוה כו' פשיטא לן כו'. לא ידעתי מהיכא כיון דסוף סוף לא הוה אלא איסורא דרבנן מחמת קדושי קטנות. ואולי פסיקא להו מהא דכל היכולה למאן כו' שהביאו התוס' דהתם נמי אינה אלא צרת ערוה דרבנן מחמת קדושי קטנות אך יש לחלק כנ"ל. ולעד"נ דאילו בקדשה אחיו מאמו קודם לא היתה זקוקה לו כלל דאתי איסור אשת אח מאמו דקדושי קטנות ומפקיע זיקה דקדושי קטנות דומה ממש למשנה דלקמן (קט) שני אחין נשואין לשתי אחיות קטנות כו' תצא משום אח"א ועמש"כ שם: