רש"ש על יבמות · דף 91a

גמרא כתובה מאי עבידתה. עי' פרש"י. לכאורה תימה מאי קושיא לישני ליה כבסמוך מ"ד כו' לזרעה לא קנסו כו' וכדאשכחן בכמה קנסות דל"ק בנו אחריו במו"ק (יג א) ובגיטין (מד ב) ובבכורות (לד ב). וי"ל ע"ד שתירצו התוס' בגיטין שם הא דשטר שיש בו רבית ע"ש. ולולי פרש"י הנל"פ דהקושיא היא דיורשיו (היינו של בעל) מאי עבידתייהו לכתובה יורשיה מבעי' ליה למימר ומאי דפריך פשיטא ק"ל דהא אדרבה בכתובות (נג) פריך ע"ז ואמאי לימא יצר אנסה. ועי' ברכות (כ ב) ובגה"ש שם. ומאי דבאמת הכא קנסו לזרעה ובהני שהבאתי למעלה ל"ק בנו אחריו. י"ל כיון דכתובת ב"ד תקנתא דרבנן היא ובכה"ג דעבדא איסורא לא תקנו או משום דתנאי כתובה ככתובה שוי' רבנן כדאמרינן בכתובות (ר"ד נד):

שם אחיו של שני כו' ולא מייבם לא מדאורייתא כו'. נ"ל פירושו דאינו בתורת יבום (וכה"ג מפרש ראב"י לקמן (צז ב) למתניתין דשם) לענין דיקנה אותה בע"כ או בשוגג או לפטור צרתה לא מדאורייתא ולא מדרבנן היינו דא"צ ממנו גט בביאות הללו דכולי האי לא אחמרו רבנן. ובתור"ע גמגם הרבה בזה. וכן תפרש בהא דגיטין (ר"ד פ) לפרש"י דשם דהויא כאשת הראשון לגמרי. אבל לפירוש התוס' והר"ן שם דמדאורייתא הויא כאשת השני יקשה למה לא תתייבם לאחיו של שני ממ"נ. וצ"ל משום דנראית כסוטה שנשאת לבועל דאסורה להתייבם מה"ת וכמו שהאריך בזה המל"מ בפ"ו מהל' יבום:

שם ועוד תניא כל עריות שבתורה כו'. לקמן (צד ב) ושכחוהו המציינים:

תד"ה אר"ש (בסופו). א"נ אפי' כרבנן כו'. אע"פ שמותרת לאכלו מוכח להדיא דע"כ לא מספקא להו לרבנן אלא אם קנסוה מלחלוק לה אבל לאכול פשיטא להו דלא קנסוה. אולם מהרמב"ם פ"א מהל' מעשר הל"ב מוכח דקנסוה אפי' מאכילה (וכ"ה בטוש"ע אה"ע סי' י"ז סנ"ו) והתוי"ט לא הפריש ביניהם אלא בין ספק לודאי. וכן בבכורות פ"ד מ"ט ד"ה תרומות משמע מדבריו דלהתוספות מספקא אף באכילתה ול"ד במחכ"ת: