רש"ש על יבמות · דף 33b

רש"י ד"ה וחזייה ב"ק. דהוה נמי בקדשים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות. משמע אבל איסור שבת מיהא איכא דלא הותרה במקדש אלא לכהנים בלבד כדאר"ח לעיל אבל לא לזרים אפי' בשחיטה שכשרים לה וכמ"ק בסנהדרין (נא) היא כיון דלא אישתריא שבת לגבה כו' ומ"מ בדיעבד שחיטתן כשרה כדמוכח למ"ד ביומא שחיטת פרו בזר כשרה ויוה"כ שוה לשבת בזה וראיתי בתשובת חכ"צ סי' מ"ד שהגיה בלשון הרא"ש בתשובה שהעתיק שם וז"ל האי ושוחט כו' ל"ד כו' ע"ש מוכח דפשיטא ליה שיוכל זר לשחוט לכתחלה אפי' בשבת וקצת משמע כן בס"פ תמיד נשחט במשנה דתנן התם שחט ישראל כו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואולי י"ל דפסח שאני דלכתחלה מצות השחיטה בבעלים כדאיתא שם (ז ב) וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה טלטול. ואין כאן אלא שבות. כצ"ל או דצ"ל ואין כאן שבת:

תד"ה איסור כולל. ולהכי פשיטא ליה בסמוך דלר"י מחייב תרתי בא"כ כו'. לכאורה תמוה דמאי דפשיטא ליה התם הוא מהך ברייתא דזר ששמש כו' גופה דאייתי דשמעינן שם בהדיא לר"י דמחייב בא"כ דל"ל דמייירי שם בב"א דא"כ ודאי יקשה מדוע שייר למליקה בין לר"י ובין לר"ש. ואולי יכוונו לתירוצא דר"א בסוף הסוגיא וכפי מש"כ שם בד"ה לקוברו אך אין זה מוכרח דא"ל דהכא אזלא אליבא דראב"י ולר"א באמת אינו מוכרח דר"י א"ל איסור כולל:

גמרא החליפו מידי ברשיעי עסקינן. לכאורה יפלא אטו לא תני דיני דמי שעבר עבירה במזיד וכל הש"ס מלא בכגון זה ועי' לקמן (ר"ד לה) מכלל דהואי וי"ל כיון דבמזיד ליכא נ"מ רק לענין לקוברו בין ר"ג לא הוי שביק מלמיתני שוגג דאיכא נ"מ רבתי לענין קרבן כדתני ר"ח ואפי' אי הוון שוים לא ה"ל למינקט דרך רשעים עי' כתובות (מג ב) רש"י ד"ה תו ל"ח: