פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 3 · הלכה 2 · Segment 2

גמ' ויש לו רשות להשאיל. פרתו של חבירו שלא מדעתו בתמיה ולא כן תני ר"ח וכו' בתוספתא פ"ג. וגרסינן להאי סוגיא בפ' הכותב הלכה ה' על המתני' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו'. ושם עיקר הסוגיא וכאן מביא הש"ס בקצרה וברמז כדרכו ומה שצריך למשנתינו והיינו דקאמר ר' לא לקמיה והוא שנתן וכו' וכא והוא שנתן וכו' ומשום דהתם מקשי הש"ס אמתני' וכי היאך בניה נאמנים בשבועה הלא יכול הוא לומר לה לך האמנתי ולא לבניך. ומשני כי היכי דמוקמי למתני' דהמפקיד והוא שנתן לו המשכי' רשות להשכיר או להשאיל לאחרים וה"נ במתני' דהתם והוא שנתן לה רשות לעשות בניה אפיטרופין:

ר' אבהו שאל. אם דוקא השאילוה לאחר קתני במתני' או נימא דאפי' חזרו ושאלוהו הבעלים מהשוכר ומתה כדרכה דהשתא איהו חייב ובכה"ג אם צריכין הבעלים לשלם להשוכר. ותיבות ישבע השוכר שמתה כדרכה. מיותרין הן ואגב ריהט' לישנא דמתני' כתוב' כאן וכן לא גריס לה התם שהרי בבית הבעלים מתה ולא ידע זה ומה שבועה שייך לו:

ואין כיני. חסר כאן התשובה וסמיך על סוגיא דהתם שהשיב הנשאל שם וא"ל כן אנן אומרין. שאפי' הבעלים עצמן משלמין:

ואין כיני. חזר ושאל לו ואם כן אפי' אכלוה הבעלים נמי נימא שישלמו להשוכר:

אכלו שלהן אכלו. שאני אכלו דשלהן הוא שאכלו דלא אמרי' אלא כל זמן שהיא אצלו עדיין ברשות השוכר היא כל ימי שכירתו לעשות בה מלאכה ולפיכך חייבין בעלים באונסין אבל אם אכלו אין להשוכר עליהם כלום מהפרה אלא שאינו משלם לו שכירות כ"א אותן הימים שעמדה אצלו: