סִימָן לֶהָרִים מִילִין. נראה לי בס"ד דברי חכמים וחידותם בדרך רמז דידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' (עמוס ד, יג) דהטעם שברא הקב"ה הרים גדולים עד מאד שאינם ראויים לדירה וישוב כלל מפני שיש רוחות חזקות מאד שיש בהם כח להחריב הישוב מרוב תוקפם. ולכן ברא הרים הגדולים מאד כדי שתוקף הרוח יפגע בהרים תחלה ויחלש כחו ותוקפו ואז חלק הנשמט ממנו ויוצא ובא לישוב אחרי פגעו בהרים יחלש ואין בו כח לעקור הישוב ולהחריבו.
ומקשים מעיקרא למה יבואו רוחות חזקות כאלה לעולם כדי שיהיה נצרך לתקן בהרים? ומתרצים כי רוח החזק והקשה מוכרח להתהות בעולם מצד חטא הדבור אשר בני אדם חוטאים בו, שהדיבור הוא רוחא ממללא ולכן בעון הדיבור הרע יתהווה רוח חזק וקשה שהוא רע לעולם, ולכן השם יתברך בחמלתו תיקן נזק רוחות הקשות על ידי ההרים הגדולים.
וזהו שנאמר 'יוֹצֵר הָרִים' בשביל שבורא רוח חזק, ואם תאמר ולמאי אצטריך לִבְרֹא רוּחַ חזק, לזה אמר 'וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' שבזה יכיר האדם דעת הדיבור כמה פועלת ואל יהיה קל בעיניו דבר זה לומר מה עשיתי ומה נחשב זה הלא הוא דבר שאין בו ממש, עכ"ד ז"ל.
ובזה יובן בס"ד (ישעיה נד, י) 'כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט' כי קלקול הראשון שהיה בעולם בחטא חוה נמשך מן הדבור שהוא פתוי הנחש, ובית שני נחרב בעון הדיבור, ואפילו בית ראשון וחרבן ארץ ישראל גם כן היה מסיבת הדבור דכתיב (ירמיה ט, יב) 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' ולימוד התורה בדבור. ולכן לעתיד כאשר 'הֶהָרִים יָמוּשׁוּ' זה סימן שלא יש חטא בדיבור דעל ידי כך לא ימצא רוחות קשות ורעות ולא יצטרכו ההרים. ולכן מזה יתברר כי 'חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ' שלא יהיה עוד חרבן וגלות כי מאחר שלא ישאר חטא בדיבור אז יצר הרע בטל וכל שאר חטאים אינם, וממילא אין עוד חרבן וגלות ד'אֵין הָעַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית' (ברכות לג.) ולכן 'בְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט' עוד. ובזה יובן סִימָן לֶהָרִים שימושו הוא מִילִין לשון מלה ודבור, כלומר על ידי טהרת הלשון במילין ודיבורים.
ומקשים מעיקרא למה יבואו רוחות חזקות כאלה לעולם כדי שיהיה נצרך לתקן בהרים? ומתרצים כי רוח החזק והקשה מוכרח להתהות בעולם מצד חטא הדבור אשר בני אדם חוטאים בו, שהדיבור הוא רוחא ממללא ולכן בעון הדיבור הרע יתהווה רוח חזק וקשה שהוא רע לעולם, ולכן השם יתברך בחמלתו תיקן נזק רוחות הקשות על ידי ההרים הגדולים.
וזהו שנאמר 'יוֹצֵר הָרִים' בשביל שבורא רוח חזק, ואם תאמר ולמאי אצטריך לִבְרֹא רוּחַ חזק, לזה אמר 'וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' שבזה יכיר האדם דעת הדיבור כמה פועלת ואל יהיה קל בעיניו דבר זה לומר מה עשיתי ומה נחשב זה הלא הוא דבר שאין בו ממש, עכ"ד ז"ל.
ובזה יובן בס"ד (ישעיה נד, י) 'כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט' כי קלקול הראשון שהיה בעולם בחטא חוה נמשך מן הדבור שהוא פתוי הנחש, ובית שני נחרב בעון הדיבור, ואפילו בית ראשון וחרבן ארץ ישראל גם כן היה מסיבת הדבור דכתיב (ירמיה ט, יב) 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' ולימוד התורה בדבור. ולכן לעתיד כאשר 'הֶהָרִים יָמוּשׁוּ' זה סימן שלא יש חטא בדיבור דעל ידי כך לא ימצא רוחות קשות ורעות ולא יצטרכו ההרים. ולכן מזה יתברר כי 'חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ' שלא יהיה עוד חרבן וגלות כי מאחר שלא ישאר חטא בדיבור אז יצר הרע בטל וכל שאר חטאים אינם, וממילא אין עוד חרבן וגלות ד'אֵין הָעַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית' (ברכות לג.) ולכן 'בְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט' עוד. ובזה יובן סִימָן לֶהָרִים שימושו הוא מִילִין לשון מלה ודבור, כלומר על ידי טהרת הלשון במילין ודיבורים.