אַחְמִיץ בְּתָלוּשׁ, הָכִי נַמִּי דְּקָדְשָׁה? אָמַר לֵיהּ: אִין, (דניאל ד, יד) "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא". פסוק זה נאמר על מלאכי השרת ואמרו כאן על החכמים לומר שהם לומדים תורה לשמה כי ראשי תיבות בִּגְזֵרַת עִירִין ע"ב הוא שם הוי"ה במלוי יודין וראשי תיבות פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין קו"ף ואמרו בגמרא (שבת קד.) קוף זה שמו של הקב"ה דשם הוי"ה בהכאה עולה מקום מספר 'קוף' [בהכאה ענינו שכופלים כל אות בעצמה: י×י = 100, ה×ה = 25, ו×ו = 36, ה×ה = 25. סך הכל קפו - 186], וראש שְׁאֵלְתָא ש' רמז לשם אלקים במלוי יודין שעולה ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300]
ונמצא בראש הפסוק נרמז שם הוי"ה במלוי יודין שעולה ע"ב ובסופו שם אלקים דיודין שעולה ש' וצירוף שניהם שבע שהם שבעים מלחמה של תורה שהיא שבעה כמו שאמרו חז"ל על פסוק 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' (משלי ט, א) ועל ידי כך רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם כמלאכי השרת לכן קרא הכתוב הזה עליהם.
והנה רש"י ז"ל פירש 'וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' פסוק הוא בדניאל, וכונתו לומר אל תחשוב שדברים אלו הם מענה פיו של המשיב שסידר מדעתו לשון מליצה זו. אך קשה הוה ליה לרש"י לומר דבריו אלו על התחלת הכתוב 'בִּגְזֵרַת עִירִין'?
ונראה לי בס"ד דתיבת 'שְׁאֵלְתָא' בפשוטו של מקרא הוא רוצה לומר 'גזרה' וקשה איך קרי ליה שְׁאֵלְתָא שהוא לשון 'שאלה'? אך בביאור דניאל פירש רש"י ז"ל 'דעל ידי דנמלכים בהקב"ה קודם שיגזרו הגזרה להכי קרי אותה שְׁאֵלְתָא' עיין שם. וזה תינח בפשט המקרא שהוא מדבר במלאכים שהם אין גוזרים אלא עד שישאלו תחלה מהקב"ה אבל כאן שאמר דבר זה על החכמים איך יתיישב דבר זה? דבשלמא מה שאמר 'בִּגְזֵרַת עִירִין' שייך זה אצל החכמים שדומין למלאכי השרת ולהכי קרי להו עִירִין וכמו שפירש רש"י, אבל חלוקה השנית ב'מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' לא שייך בהו זה כי מלאכי השרת שואלין תחלה ואחר כך גוזרין כמו שכתב בביאור דניאל, ובחכמים ליכא הכי! לכך בא רש"י לתקן זה הדקדוק במה שאמר 'מקרא הוא בדניאל' כלומר מה דנקיט על החכמים הוא חלוקה הראשונה של 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא' ומה שסיים בדבריו גם חלוקה השנית של ב'מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' היינו מפני כי דבר זה הוא מקרא בדניאל ולכך קרא. עליהם כל הפסוק כולו עד סופו.
ונמצא בראש הפסוק נרמז שם הוי"ה במלוי יודין שעולה ע"ב ובסופו שם אלקים דיודין שעולה ש' וצירוף שניהם שבע שהם שבעים מלחמה של תורה שהיא שבעה כמו שאמרו חז"ל על פסוק 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' (משלי ט, א) ועל ידי כך רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם כמלאכי השרת לכן קרא הכתוב הזה עליהם.
והנה רש"י ז"ל פירש 'וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' פסוק הוא בדניאל, וכונתו לומר אל תחשוב שדברים אלו הם מענה פיו של המשיב שסידר מדעתו לשון מליצה זו. אך קשה הוה ליה לרש"י לומר דבריו אלו על התחלת הכתוב 'בִּגְזֵרַת עִירִין'?
ונראה לי בס"ד דתיבת 'שְׁאֵלְתָא' בפשוטו של מקרא הוא רוצה לומר 'גזרה' וקשה איך קרי ליה שְׁאֵלְתָא שהוא לשון 'שאלה'? אך בביאור דניאל פירש רש"י ז"ל 'דעל ידי דנמלכים בהקב"ה קודם שיגזרו הגזרה להכי קרי אותה שְׁאֵלְתָא' עיין שם. וזה תינח בפשט המקרא שהוא מדבר במלאכים שהם אין גוזרים אלא עד שישאלו תחלה מהקב"ה אבל כאן שאמר דבר זה על החכמים איך יתיישב דבר זה? דבשלמא מה שאמר 'בִּגְזֵרַת עִירִין' שייך זה אצל החכמים שדומין למלאכי השרת ולהכי קרי להו עִירִין וכמו שפירש רש"י, אבל חלוקה השנית ב'מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' לא שייך בהו זה כי מלאכי השרת שואלין תחלה ואחר כך גוזרין כמו שכתב בביאור דניאל, ובחכמים ליכא הכי! לכך בא רש"י לתקן זה הדקדוק במה שאמר 'מקרא הוא בדניאל' כלומר מה דנקיט על החכמים הוא חלוקה הראשונה של 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא' ומה שסיים בדבריו גם חלוקה השנית של ב'מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' היינו מפני כי דבר זה הוא מקרא בדניאל ולכך קרא. עליהם כל הפסוק כולו עד סופו.