עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 7 · Segment 4

אני אומר אפי' בעד אחד ודיין א' מקיימין כו'. כ' הש"ק וז"ל כ' הב"י סי' מ"ו מחודש ט' בשם תשובת הרשב"א שטר שכתוב בו הנפק אם גובין בו אע"פ שאין מכירין חתימות הדיינין כו' אלא שבירושלמי משמע שא"צ קיום ועליו סמך מי שאומר שגובין בו ואינו אין לנו אלא גמרא שלנו ע"כ ותימה אנה מצא הרב הזה משמעות בירושלמי אדרבה כולה סוגיא מבוארת שצריך קיום ומהא דפלוני אם עד ודיין מצטרפין או לא נמי מוכח כן והיא גופה הראיה שמביא הרשב"א מגמ' בבלי וצ"ע עכ"ל. ובאמת צדקו דברי הרשב"א. דהנה בחי' הרמב"ן לכתובות (דף כ"א ע"א) ובחי' הריטב"א שם ותשב"ץ (ח"א סי' קע"ג) (וח"ג סי' כ"ב) הביאו הירושלמי ממס' שבועות פ' בתרא דאיתא התם ר' יודא אומר פרוזבל המקושר הדיינים חותמין מבפנים והעדים מבחוץ אמרו לו אין מעשה ב"ד צריכים קיום ומזה כ' הרמב"ן שלמדו דהירושלמי ס"ל דאין מעשה בית דין צריך קיום והתשב"ץ הביא שהרשב"א הקשה מההיא ירושלמי להירושלמי דגיטין דשם משמע דצריך קיום וחילק בין בית דין מפורסם לאינו מפורסם וא"כ א"ש קושיות הש"ק. והן אמת שבירושלמי שלנו במס' שבועות לא נמצא מה שהביאו בשמו אך נאמנים עלינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והתשב"ץ שכן היתה גירסתם בירושלמי ולזה הירושלמי כיון ג"כ התשב"ץ בתשובה שהביא הב"י באה"ע סי' קמ"א ע"ש:

צריכין הדיינים מכירין את הנידונין כו'. הש"ק הניח בצ"ע על מ"ש הר"מ בה' סנהדרין (פכ"ג ה"ו) דאם הדיין אינו מכיר הנידונין בודאי מה טוב דהוא היפוך המבואר כאן ומש"ש הש"ק וסתמא דמתני' דפ' ג"פ משמע כדעת הרמב"ם דתנן כותבין גט לאיש כו' ובלבד שיהיו מכירן [משמע דוקא] בגט ושובר הוא דבעינן שיכירן אבל לא בשאר דברים. משמע מדבריו דסובר לדעת הר"מ דדוקא בגט ושובר בעינן שיהיו מכירין. ובמח"כ הא ליתא דהא כתב הרמב"ם בה' מלוה (פכ"ד ה"ג) דה"ה בכל הדברים הדין כן וליישב דברי הר"ם נראה דסובר דבשעת הדין יותר טוב שלא יהי' הדיין מכיר אותו וזה מ"ש כאן. אולם בעת כתיבת הפס"ד אין כותבין אח"כ מכירין דלא יבא להערים וזה מ"ש בה' מלוה וזה ברור: