חידושי חתם סופר על גיטין · דף 46b

המוציא אשתו משום איילונית. כל השייך לסוגי' זו כבר נתבאר לעיל מ"ה ע"ב ע"ש:

המוכר את עצמו ואת בניו לנכרים וכו' והוא שמכר ושנה ושילש. דבר זה מוכרח דהרי קרא כתיב פ' בהר או לעקר משפחת גר ואמרינן בקדושין כ' ע"ב זה המוכר עצמו לע"ז שלא תאמר נדחה אבן אחר הנופל קמ"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו כי היכי דלא ליטמע בין הנכרים ע"ש וא"כ קשי' משנתינו השתא עצמו פודין בניו עמו לא כ"ש. אלא ע"כ מתני' במכר ושנה ושילש דא"א להצילו שלא יטמע בין הנכרים שהרי על כרחנו רוצה הוא להטמע בין הנכרים ע"כ אפי' בניו עמו אין פודין כל ימי חייו כצ"ל לכאורה. אלא שצל"ע מ"ש רש"י דכל זמן חיי האב הוא משמר הבנים שלא יטמעו בין הנכרים וצ"ע ערבך ערבא צריך דהרי משום כך ציותה תורה לפדותו כדי שלא יטמע הוא בין הנכרים וזה שמכר ושינה ושליש שרוצה בטימוע איך נניח הבנים אצלו מפני שמשמרם שלא יטמעו וצע"ג. תו קשיא לי מאי דאמר במי שמכר ושינה ושילש ללודאי כמ"ש רמב"ם דבהכי מיירי וכש"כ הכא דאיכא קטלא מאי ק"ו איכא דבנים שלא חטאו פודין משום קלקולא אבל הוא עצמו שמקלקל עצמו אין פודין שהרי על כרחנו רוצה לטמוע ויחזור וימכור עצמו ע"כ לא חיישינן לטמוע דידי' א"כ בקטלא מאבד עצמו לדעת ויחזור וימכור עצמו ועל חייו לא חס ומאי כש"כ איכא. ותו קשי' איך הוה קטלא כ"ש מקלקולא הא גדול המחטיא יותר מההרגו. וזה י"ל קצת ולומר דבבנים קטנים שיטמעו לא שייך מחטיא ואפ"ה פודין והוה קטלא ק"ו וסברא זו כתב מג"א ססי' ש"ז ע"ש ודוחק וקושי' הראשונה צ"ע: