קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים · פרק 9 · הלכה 6 · Segment 12

מצוה להקריב את הראשון. ואף ע"פ שהופרש השני קודם חצות וכי מטי חצות תרווייהו איחזו כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא איחזי קמא:

מצוה להקריב את השני. שמאחר כשהפריש לא היה הראשון שם אזדא ליה חשיבותיה והשני במקומו עומד:

ותני שמואל כן. דהא דתני מצוה להקריב השני לאו השני דוקא קאמר אלא אף השני אם הוא המובחר:

ויביא בדמיו שלמים בט"ז. אבל הוא עצמו אינו קרב שלמים:

הוא עצמו יקרב שלמים. ואין צריך לרעות:

אתיא דרבי. דבסמוך כר' אליעזר:

הכי גרסינן ושמואל תניתא בשיטתייהו דרבנן דתני המפריש חטאת ואבד והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצא הראשונה והרי שתיהן קיימות אחת מהן תיקרב והשנייה תמות דברי ר"א וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר שכיפרו וכו'. וה"פ דר' לעזר כר' דאמר השניה תמות א"כ בפסח קרב שלמים דכל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים ושמואל כרבנן דאף בחטאת השנייה תרעה וכל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה דהכי סבירא ליה לשמואל וכמפורש בבבלי דף צו ע"א:

אלא שנמצאת מאחר שכיפרו בה הבעלים. אבל קודם כפרה השנייה תרעה:

ואין המעות הולכות לים המלח. כגון שהפריש מעות לחטאתו ונאבד והפרי' אחרת אם נמצאות שתיהן קודם כפרה והקריב אחת מהן השני יפול לנדבה אבל אם נמצא הראשון לאחר כפרה ילכו לים המלח: