רש"ש על גיטין · דף 5a

גמרא ת"ש דבעא מיניה כו' והא אשה כו' ותנן כו' ובלבד שהיא צריכה כו'. כצ"ל ומלת עצמה הב' למחוק וכדלעיל ולקמן במשנה:

שם ת"ש המביא גט כו' ולא אמר בפ"נ כו'. כצ"ל ומלת לה למחוק:

ד"ה אלא להקל. מתחלה של"ת לעדים. נראה דר"ל דעיקר התקנה היה להקל ואגב התקינו ג"כ דלכתחלה דוקא צריך בפ"נ. אבל בנדה (נח ב) במשנה איתא ג"כ כהאי לישנא ושם א"א לפ' כה"ג אלא דר"ל דלא גזרו עה"ד להחמיר בכ"מ אלא דלפעמים מקילינן ביה ע"ש וכמו כן יל"פ הכא:

תד"ה אילימא. דברי מהר"ם בזה דחוקים. ול"נ דכוונתם דאי מיירי באלם או שלא ראה א"כ מאי רבותייהו. טפי ה"ל למיתני ולא אמר כדלק' בסה"ע בברייתא והיה כולל בזה גם אם יכול רק שנתן הגט בלא אמירה והלך לעלמא. אבל אי מיירי בחרש שפיר הוה רבותא דאע"ג דהוא פסול מ"מ כיון דעביד שליחותיה בעודו פקח אלא של"א בפ"נ אם יש כו'. וקושיית א"ה יכול נמי לא קאי על משנה זו אלא כפיר"י בדבור הסמוך. ולרבה למאי דמסיק נקיט בדוקא בכה"ג. ונראה דגם באלם יתקיים בחותמיו אף לרבה דלא שכיחא שיעשה שליח. ומשום שלא תחלוק ליכא באינו יכול כמש"כ רש"י ותוס'. דגם הוא נכלל באינו יכול: