רש"ש על גיטין · דף 46a

גמרא וכמה רבים רנ"א ג' ריצ"א עשרה. הרע"ב פי' כרי"צ והוא מפי' הרמב"ם. וכ"ע התו"ח וקשה כו' ורנ"ס אפי' ג' והכי קי"ל ביו"ד כו'. ול"ד דהתם פסקו בע"ד רבים ובזה אפי' רי"צ מודה כדקי"ל רבים ג' רק בהודר ברבים דילפינן מן כי נשבעו להם נשיאי העדה ס"ל עשרה משום דאין עדה פחותה מעשרה. וכן פרש"י לעיל (לה ב) וע"ש מש"כ. והרי התו' ר"ל בתחלה דבעד"ר סגי אפי' בשנים ועי' לקמן פ"ה מ"ה בתוי"ט ד"ה לרבים:

רש"י ד"ה אדם רוצה. כלומר אינו מקפיד כו'. כאן יל"פ דדוקא נקיט רוצה בכדי שלא תדור עוד ותצטרך להתבזות:

תד"ה שלא. ול"ב סבר דבמוציא משום ש"ר כו' דלא מייתי אלא דשייך במוציא משום ש"ר כו'. כצ"ל:

בא"ד א"נ כו' היינו ר"מ ור"א דאמר כו'. כצ"ל:

תד"ה כיון (בסופו). וי"ל כו' נהי שלא היו יכולין להרגן כו'. לפ"ז קשה לשון הגמרא והא דלא קטלינהו משום קד"ה:

תד"ה רנב"י (בע"ב). ומיהו לפ"ז לא הי' היתר כו'. משמע דאינם חושבים דעת הקהל רק דעת יחיד ותמוה וכ"כ בעצמם בשבועות (כט ב) בד"ה כי דע"ד הקהל הוה עד"ר. ואולי כאן אזלי בשיטת ר"ת שהביאו לעיל (לו) בד"ה אבל ע"ש. ומ"מ צ"ע דשם משמע דעד"ר סתם לא נחשב אפי' כע"ד יחיד שפרטו וי"ל: