ברשות מוכר מותר. וכגון דנותן לו שכר עמלו ומזונו וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן סלקא דעתך אמינא חיישינן דילמא אתי לאוזולי גביה לעניו שכר עמלו ומזונו בשביל ההלואה. משאנץ.
וכן המוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנם לי בכאן במקום היוקר אף על פי שקבל על עצמו אחריות הדרך ומעלה לו במקום הזול כמקום היוקר מותר הואיל ויש לו באותו מקום היוקר. הראב"ד.
החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול פירוש החמרין מקבלים מעות מבעלי בתים במקום היוקר כשער מקום הזול והולכין למקום הזול ולוקחין בהם פירות ומעמידין לבעלי בתים כשער הזול שלקחו בו ובעלי בתים נותנין להם שכר טרחן ועמלן אלא שהם מקבלין עליהם אחריות הדרך וכיון שהם נוטלים שכר טרחם שלוחי של בעל הבית הם ושומרי חנם הם והתנו להיות כשואל וקבלו עליהם אחריות הדרך ולא משום שהמעות הלואה והיינו דאמרינן מאי טעמא הלא משקבלו עליהם אחריות המעות היו הלואה ועוד דצריכי להו הני זוזי ומפקין להו הכא למזבן בהו מידי ולהוליך לאותו מקום ולפיכך הם מעלין להם בחזרתן כשער הזול ושכר הלואה שקלי. ופרקינן דלאו שכר הלואה הוא אלא שלוחי בעלי בתים הם ואף על פי שנשתמשו במעות כאן הרי הן דשולחני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח בהן פירות בזול בשליחותו של בעל הבית והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעות אלא ניחא להו לאיתויי להו פירות באחריות משום דמגלו להו תרעי אי נמי דמוזלי גבייהו. וזה הפירוש הנכון ואלו היה כפירוש רש"י שלא נתנו להם שכר כלל היה אסור דהא דמי לרבית גמורה ואף על פי שמרויחין. ויש לומר כיון שאם הוזלו חטים במקום היוקר יותר ממקום הזול על כרחו של בעל הבית מקבל מהם משעה שלקחו פירות במקום הזול נעשו שלו וטרחי ומייתי ליה משום דאינהו נמי ובדי להו מילתא בגלויי תרעי ולהכי נמי מקבלי עלייהו אונסא דחזרה.
ובירושלמי חמרים המקבלים מבעלי בתים מעמידים להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בר פזי בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום פירוש שאינו נראה כשכר המלוה. עד כאן רבי חונא אומר נעשה שלוחו. מתיבין לרב חונא שליח שנאנס חייב על האונסין אבל וה שנאנס פטור על האונסין. ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל פירוש רב חונא פליג אדרבי יהודה ומתיר אפילו למקום רחוק כמה שנים מפני שנעשה שלוחו מאחר שנותן לו שכר עמלו אי נמי שמקבל עליו בעל הבית שער מקום הזול ואפילו הוזל כאן יותר ואקשו ליה וכי שליח שנאנס חייב על האונסין ומפרקינן שפעמים שמתנה שומר חנם להיות כשואל. ולפירושנו הא דאקשיה עליה דרב ולשקול שיתא ולא אקשיה נמי למה לי לקבולי עליה אונסא דאורחא משום דרב לאו שכר עמלם וטרחם יהיב להו הילכך אי מקבלי עלייהו אונסא אסור. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול. פירוש החמרין קונים תבואה במקום הזול ומביאין אותה למקום היוקר ומוכרין אותה ואם רצו להעלות תבואה במקום הזול למי שמוציא להם מעות וירויחו במה שיוליכו מכאן לשם אי נמי שיקנו לעצמן במקצת המעות ובמקצתן יקנו לצורך בעל המעות אף על פי שילכו הפירות באחריות החמרין מותר.
וזה לשון הריטב"א: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול פירש רש"י חמרין משתכרין בתבואה ומביאין ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים שבמקום היוקר בתורת הלואה גמורה על מנת שיפרעו בהם בחזרתם באותם מעות פירות כשער הזול ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת המעות כדמפרש ואזיל טעמא דניחא להו דמגלי להו תרעי או דמוזלי גבייהו. והקשו בתוספות שנראה מדברי רש"י דמיירי אפילו כשהחמרין מקבלין עליהם אחריות ההליכה והחזרה דהוה ליה מלוה גמורה מהשתא ועד שעת פרעון ואם כן זאת רבית קצוצה היא והיכי שרי לה משום הני טעמי דמפרש בגמרא. ועוד דהא בסמוך בעובדא דרבי חנינא דמקבל אונסא דאורחא ושקל חמשא פרכינן כיון דקביל עליה אונסא לשקול שיתא ואמאי לא פרכינן דאף על גב דלא מקבל אונסא מצי שקיל שיתא. ומיהו מזו כבר נשמר רש"י דהכי פרכינן וכיון דעבד לפנים משורת הדין וקביל אונסא אמאי לא שקיל שיתא דהא מכיון דקביל אונסא אין בדבר שום נדנוד וחשש מראית העין ומהדרינן דאדם חשוב שאני ויש לו לעשות לפנים משורת הדין כן נראה ממה שפירש רש"י לקמן מכל מקום הקושיא הראשונה איתא. לכך פירשו בתוספות כי החמרין היו מקבלין אחריות המעות בהליכה אבל אחריות הפירות בחזרה על בעלי בתים הוא וכאלו לוה מעות במקום הזול לפרעם לו במקום היוקר ולקנות לו בהם פירות ולהביאם באחריות המלוה ואין בזה אלא משום רבית מאוחרת כי בשכר מה שהלוה לו הוא טורח בגופו להביאם לו וקאמר תלמודא דהא שרי כיון דאיכא הני טעמי דמפרש ואזיל וכן עיקר.
ומכל מקום מצינו בירושלמי שהתירו אפילו כשאחריות של החזרה על החמרין והוא שנתן להם שכר טרחן ועמלן דכיון שכן נעשו כשלוחין וכשומר חנם שהתנה להיות כשואל ומה שקבל עליו להיות כשואל לא דיינינן ליה דעביד מפני שכר מעותיו של זה אלא משום הנאה דאית להו ומגלו להו תרעא ומוזלי גנייהו.
וזה לשון הירושלמי: חמרין המקבלים מבעלי בתים מעמידין להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום רבי נחוניא אמר נעשה שלוחו כלומר כיון שנוטל שכר טרחו ואפילו למקום רחוק. התיבון לרבי נחוניא שליח שנאנס חייב הוא על האונסין פירוש בתמיה. ופריק ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל עד כאן. ואין זו שיטת הגמרא שלנו. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: מותר להלוות מעות לחמרין המוליכין תבואה ומתנה המלוה עמהן שיהיו מעלין לו סאה או סאתים ממקום הזול למקום היוקר כשער מקום הזול ואין חוששין משום רבית דניחא להו למיהוי שלוחין דידיה בההיא פורתא כי היכי דניזלו התם למזבן חיטי טובא וניגלי להו תרעי דמקומות הזול וימכרו להם באשראי ועוד דניחא להו נמי לחמרין כי היכי דמוזלי גבייהו אינשי מקום הזול כל כמה דמפשי ומייתו זוזי וזבני. וצריך עיון פירוש זה.
להרמב"ם ז"ל החמרין שנכנסו לעיר והרי החטים ארבע סאין בסלע והוזילו ומכרו למוכריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להן תחלה כשנכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם הרי זה מותר שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו המעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן אלא מפני שמודיעין להן השער ומשערין אותו עד כאן. נראה שדעתו לפרש ניחא להו דמוזלי גבייהו שאותם פונדקים מוזילים להם כמה שהם צריכין ליקח צרכי סעודותיהן ומספא ותבן לבהמה ולפיכך הן מוכרים להן בזול במה שהלוו להם. וניחא להו דמגלו להו תרעי נמי דעתו לפרש שאותן בעלי פונדק מגלין להן שערי העיר של היוקר לפיכך הם מוזילין להם במקצת ושכר אותה הנאה הן נוטלין ולא שכר מעותיהן. עד כאן.
וכן המוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנם לי בכאן במקום היוקר אף על פי שקבל על עצמו אחריות הדרך ומעלה לו במקום הזול כמקום היוקר מותר הואיל ויש לו באותו מקום היוקר. הראב"ד.
החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול פירוש החמרין מקבלים מעות מבעלי בתים במקום היוקר כשער מקום הזול והולכין למקום הזול ולוקחין בהם פירות ומעמידין לבעלי בתים כשער הזול שלקחו בו ובעלי בתים נותנין להם שכר טרחן ועמלן אלא שהם מקבלין עליהם אחריות הדרך וכיון שהם נוטלים שכר טרחם שלוחי של בעל הבית הם ושומרי חנם הם והתנו להיות כשואל וקבלו עליהם אחריות הדרך ולא משום שהמעות הלואה והיינו דאמרינן מאי טעמא הלא משקבלו עליהם אחריות המעות היו הלואה ועוד דצריכי להו הני זוזי ומפקין להו הכא למזבן בהו מידי ולהוליך לאותו מקום ולפיכך הם מעלין להם בחזרתן כשער הזול ושכר הלואה שקלי. ופרקינן דלאו שכר הלואה הוא אלא שלוחי בעלי בתים הם ואף על פי שנשתמשו במעות כאן הרי הן דשולחני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח בהן פירות בזול בשליחותו של בעל הבית והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעות אלא ניחא להו לאיתויי להו פירות באחריות משום דמגלו להו תרעי אי נמי דמוזלי גבייהו. וזה הפירוש הנכון ואלו היה כפירוש רש"י שלא נתנו להם שכר כלל היה אסור דהא דמי לרבית גמורה ואף על פי שמרויחין. ויש לומר כיון שאם הוזלו חטים במקום היוקר יותר ממקום הזול על כרחו של בעל הבית מקבל מהם משעה שלקחו פירות במקום הזול נעשו שלו וטרחי ומייתי ליה משום דאינהו נמי ובדי להו מילתא בגלויי תרעי ולהכי נמי מקבלי עלייהו אונסא דחזרה.
ובירושלמי חמרים המקבלים מבעלי בתים מעמידים להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בר פזי בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום פירוש שאינו נראה כשכר המלוה. עד כאן רבי חונא אומר נעשה שלוחו. מתיבין לרב חונא שליח שנאנס חייב על האונסין אבל וה שנאנס פטור על האונסין. ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל פירוש רב חונא פליג אדרבי יהודה ומתיר אפילו למקום רחוק כמה שנים מפני שנעשה שלוחו מאחר שנותן לו שכר עמלו אי נמי שמקבל עליו בעל הבית שער מקום הזול ואפילו הוזל כאן יותר ואקשו ליה וכי שליח שנאנס חייב על האונסין ומפרקינן שפעמים שמתנה שומר חנם להיות כשואל. ולפירושנו הא דאקשיה עליה דרב ולשקול שיתא ולא אקשיה נמי למה לי לקבולי עליה אונסא דאורחא משום דרב לאו שכר עמלם וטרחם יהיב להו הילכך אי מקבלי עלייהו אונסא אסור. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול. פירוש החמרין קונים תבואה במקום הזול ומביאין אותה למקום היוקר ומוכרין אותה ואם רצו להעלות תבואה במקום הזול למי שמוציא להם מעות וירויחו במה שיוליכו מכאן לשם אי נמי שיקנו לעצמן במקצת המעות ובמקצתן יקנו לצורך בעל המעות אף על פי שילכו הפירות באחריות החמרין מותר.
וזה לשון הריטב"א: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול פירש רש"י חמרין משתכרין בתבואה ומביאין ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים שבמקום היוקר בתורת הלואה גמורה על מנת שיפרעו בהם בחזרתם באותם מעות פירות כשער הזול ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת המעות כדמפרש ואזיל טעמא דניחא להו דמגלי להו תרעי או דמוזלי גבייהו. והקשו בתוספות שנראה מדברי רש"י דמיירי אפילו כשהחמרין מקבלין עליהם אחריות ההליכה והחזרה דהוה ליה מלוה גמורה מהשתא ועד שעת פרעון ואם כן זאת רבית קצוצה היא והיכי שרי לה משום הני טעמי דמפרש בגמרא. ועוד דהא בסמוך בעובדא דרבי חנינא דמקבל אונסא דאורחא ושקל חמשא פרכינן כיון דקביל עליה אונסא לשקול שיתא ואמאי לא פרכינן דאף על גב דלא מקבל אונסא מצי שקיל שיתא. ומיהו מזו כבר נשמר רש"י דהכי פרכינן וכיון דעבד לפנים משורת הדין וקביל אונסא אמאי לא שקיל שיתא דהא מכיון דקביל אונסא אין בדבר שום נדנוד וחשש מראית העין ומהדרינן דאדם חשוב שאני ויש לו לעשות לפנים משורת הדין כן נראה ממה שפירש רש"י לקמן מכל מקום הקושיא הראשונה איתא. לכך פירשו בתוספות כי החמרין היו מקבלין אחריות המעות בהליכה אבל אחריות הפירות בחזרה על בעלי בתים הוא וכאלו לוה מעות במקום הזול לפרעם לו במקום היוקר ולקנות לו בהם פירות ולהביאם באחריות המלוה ואין בזה אלא משום רבית מאוחרת כי בשכר מה שהלוה לו הוא טורח בגופו להביאם לו וקאמר תלמודא דהא שרי כיון דאיכא הני טעמי דמפרש ואזיל וכן עיקר.
ומכל מקום מצינו בירושלמי שהתירו אפילו כשאחריות של החזרה על החמרין והוא שנתן להם שכר טרחן ועמלן דכיון שכן נעשו כשלוחין וכשומר חנם שהתנה להיות כשואל ומה שקבל עליו להיות כשואל לא דיינינן ליה דעביד מפני שכר מעותיו של זה אלא משום הנאה דאית להו ומגלו להו תרעא ומוזלי גנייהו.
וזה לשון הירושלמי: חמרין המקבלים מבעלי בתים מעמידין להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום רבי נחוניא אמר נעשה שלוחו כלומר כיון שנוטל שכר טרחו ואפילו למקום רחוק. התיבון לרבי נחוניא שליח שנאנס חייב הוא על האונסין פירוש בתמיה. ופריק ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל עד כאן. ואין זו שיטת הגמרא שלנו. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: מותר להלוות מעות לחמרין המוליכין תבואה ומתנה המלוה עמהן שיהיו מעלין לו סאה או סאתים ממקום הזול למקום היוקר כשער מקום הזול ואין חוששין משום רבית דניחא להו למיהוי שלוחין דידיה בההיא פורתא כי היכי דניזלו התם למזבן חיטי טובא וניגלי להו תרעי דמקומות הזול וימכרו להם באשראי ועוד דניחא להו נמי לחמרין כי היכי דמוזלי גבייהו אינשי מקום הזול כל כמה דמפשי ומייתו זוזי וזבני. וצריך עיון פירוש זה.
להרמב"ם ז"ל החמרין שנכנסו לעיר והרי החטים ארבע סאין בסלע והוזילו ומכרו למוכריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להן תחלה כשנכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם הרי זה מותר שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו המעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן אלא מפני שמודיעין להן השער ומשערין אותו עד כאן. נראה שדעתו לפרש ניחא להו דמוזלי גבייהו שאותם פונדקים מוזילים להם כמה שהם צריכין ליקח צרכי סעודותיהן ומספא ותבן לבהמה ולפיכך הן מוכרים להן בזול במה שהלוו להם. וניחא להו דמגלו להו תרעי נמי דעתו לפרש שאותן בעלי פונדק מגלין להן שערי העיר של היוקר לפיכך הם מוזילין להם במקצת ושכר אותה הנאה הן נוטלין ולא שכר מעותיהן. עד כאן.