ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא. ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה דלאו לגוביינא קיימא דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק. וכן כתב הראב"ד והכי נמי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה וכל שכן הוא דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וביני אינון ועמליהון ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח ואלו דין יתומים כדין מקבל מתנה ולעולם בעל חוב אינו גובה את השבח שהשביחו יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון אבל במקבל מתנה ויורש לא דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא. והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא.
ומדברי הר"מ במז"ל נראה שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם וזה לשונו: מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה.
עוד כתב אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא כתב הריא"ף בפרק קמא דמכילתין דגובה אפילו ממתנה אלמא מדינא גבי ליה ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"י כתב דבעל חוב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמרא ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים. אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה. ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אמר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא ריש פרק אף על פי והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. הרשב"א.
אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: קשיא לן מה הפרש יש בין מה שהשביחו הם למה שהשביח אביהן שהרי בלוקח אין בו הפרש לא במסיק ביה ארעא ושבחא לדלא מסיק ולא בעשאו אפותיקי ללא עשאו אפותיקי בין שהשביח מוכר להשביח לוקח. וה"ר יצחק ז"ל השוה דין יתומים לדין לוקח מעתה קשיא לן לדבריו מהו טענתן של יתומים כשהם אומרים אנו השבחנו. לאחר ימים רבים מצאתי טעם והעמדתי דברי הרב כי בודאי אין הפרש בין יתומים ללוקח בכל מה שאמרנו אבל יש ביניהם הפרש דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר הלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא אפילו מיתמי דאף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוה משעבד ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה. ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מפטרי יתמי מהאי שבועה אלא אם כן יאמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר לאחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה כמו שעל היתומים להביא ראיה אלא שתפסו בעלי הגמרא טענה פשוטה כי היתומים אין להם טענה אלא באמרם אנו השבחנו ובעל חוב כשיאמר אביכם השביח בין קודם הלואה בין אחר הלואה ואין לחלק בהם כמו שיש לחלק בלוקח כמו שפירשתי ומשום הכי איירי ביתומים ולעולם דין יתומים ודין לוקח שוין הן בדין בין דכתב ליה דאקנה או דלא כתב ליה חוץ ממה שפירשתי בשהשביח מוכר אחר ההלואה דביתומים גבי ומלוקח לא גבי אבל בין מסיק ביה ללא מסיק. ביה ובין שויא ניהליה אפותיקי ללא שוייה ובין להעלות אותם בדמים דינם שוה כמו שכתב הרב בשמועה זו. ומה שכתב בזו השמועה והני מילי דשויה ליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא. הא מילתא לאו אשמעתא דהכא כתב לה דהכא בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני אפילו מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא נמי לא גבי ליה כשהשביחו יתומים או השביח לוקח אלא אשמעתא דרב נחמן אמר שמואל שלשה שמין וכו' ועלה קמפרש כדאוקימנא פרק הגוזל רבה וכדכתב לה פרק שנים אוחזין. הנה העמדנו דברי הרב. אלא שיש מקשים הא דאקשי כאן דשמואל אדשמואל ובפרק הגוזל וכן בפרק שנים אוחזין אקשי היכי אמר שמואל דיהיב בעל חוב דמים דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ושני ליה הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה ולישני ליה הא דכתב ליה דאקנה הא דלא כתב ליה. ואיכא למימר גמירא גמיר לה דהא דאמר שמואל שלשה מעלין אותם בדמים אפילו בדאמר ליה דאקנה קאמר אבל יש לומר דהיכא דלא כתב ליה דאקנה אי לא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל בעל חוב לארעא ושבחא מיהו יהיב דמי דאלו שבחא דלוקח ולא שקיל לוקח מידי מיניה דמוכר ובעל חוב לא שקיל לשבח היתרה על ההוצאה ברווחא כדקתני בברייתא בשלמא היכא דכתב ליה דאקנה אמרינן כיון דשעבדה ליה ארעא ושבחא והדר ובין ללוקח הדר לוקח עליה דמוכר בשבח היתר על ההוצאה דאיהו פשע ביה ובעל חוב לא יהיב אלא הוצאה בלבד ושקיל לשבחא ברווחא אבל היכא דלא כתב ליה דאקנה מאי עביד מוכר דליקנסיה והוה ליה נמי כמאן דשייר בארעא ובעל חוב נמי אמאי שקיל ליותרא דשבחא ברווחא ומסתייה דשקיל ליה ויהיב דמי דללוקח משתעבד ולבעל חוב לא משתעבד. הילכך מתניתא דקשיא עליה דשמואל דקתני נוטל את ההוצאה מבעל חוב ושבח מבעל קרקע לא מתרצא ליה אלא בדכתב ליה דאקנה ובדלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל ליה לכוליה דהא ארעא ושבמא משעבדא ליה דאי משתדפא ארעא או מכספא ומצטרכא היא ושבחא להאי מלוה קשקיל לה לכולה מיהו השתא דלא מכספא דמי שבחא יהיב מוכר ללוקח ומפסיד דהוא פשע בזביני והוצאה שקיל מבעל חוב דהא מתהני ביה ושבחא יתירה שקיל ליה בעל חוב ברווחא דארעא דידיה אשבחה וכיון דבהאי קושיא דאקשיה עליה ממתניתא אצטריך לתרוצי הכי גם הכי בקושיא דידיה אדידיה נמי תריץ לה הכי הא דמסיק ביה הא דלא מסיק ביה. עוד יש להקשות כיון דקיימא לן לוה ומכר וחזר וקנה יחלוקו ומאי בעל חוב גובה את השבח דקאמר חצי שבח אם כן לישני ליה הכי דהא דאמר שמואל מעלין אותם בדמים בהאי חצי שבח דקמטי ליה ללוקח קאמר והא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח באידך פלגא קאמר ולעולם תרווייהו בדכתב ליה דאקני וכדמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. ולאו קושיא היא חדא דאיכא למימר כמהדורא קמא דרב אשי. עד כאן נמצא מלשון הראב"ד בספר אחד מחדושיו.
ומדברי הר"מ במז"ל נראה שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם וזה לשונו: מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה.
עוד כתב אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא כתב הריא"ף בפרק קמא דמכילתין דגובה אפילו ממתנה אלמא מדינא גבי ליה ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"י כתב דבעל חוב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמרא ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים. אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה. ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אמר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא ריש פרק אף על פי והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. הרשב"א.
אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: קשיא לן מה הפרש יש בין מה שהשביחו הם למה שהשביח אביהן שהרי בלוקח אין בו הפרש לא במסיק ביה ארעא ושבחא לדלא מסיק ולא בעשאו אפותיקי ללא עשאו אפותיקי בין שהשביח מוכר להשביח לוקח. וה"ר יצחק ז"ל השוה דין יתומים לדין לוקח מעתה קשיא לן לדבריו מהו טענתן של יתומים כשהם אומרים אנו השבחנו. לאחר ימים רבים מצאתי טעם והעמדתי דברי הרב כי בודאי אין הפרש בין יתומים ללוקח בכל מה שאמרנו אבל יש ביניהם הפרש דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר הלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא אפילו מיתמי דאף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוה משעבד ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה. ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מפטרי יתמי מהאי שבועה אלא אם כן יאמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר לאחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה כמו שעל היתומים להביא ראיה אלא שתפסו בעלי הגמרא טענה פשוטה כי היתומים אין להם טענה אלא באמרם אנו השבחנו ובעל חוב כשיאמר אביכם השביח בין קודם הלואה בין אחר הלואה ואין לחלק בהם כמו שיש לחלק בלוקח כמו שפירשתי ומשום הכי איירי ביתומים ולעולם דין יתומים ודין לוקח שוין הן בדין בין דכתב ליה דאקנה או דלא כתב ליה חוץ ממה שפירשתי בשהשביח מוכר אחר ההלואה דביתומים גבי ומלוקח לא גבי אבל בין מסיק ביה ללא מסיק. ביה ובין שויא ניהליה אפותיקי ללא שוייה ובין להעלות אותם בדמים דינם שוה כמו שכתב הרב בשמועה זו. ומה שכתב בזו השמועה והני מילי דשויה ליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא. הא מילתא לאו אשמעתא דהכא כתב לה דהכא בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני אפילו מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא נמי לא גבי ליה כשהשביחו יתומים או השביח לוקח אלא אשמעתא דרב נחמן אמר שמואל שלשה שמין וכו' ועלה קמפרש כדאוקימנא פרק הגוזל רבה וכדכתב לה פרק שנים אוחזין. הנה העמדנו דברי הרב. אלא שיש מקשים הא דאקשי כאן דשמואל אדשמואל ובפרק הגוזל וכן בפרק שנים אוחזין אקשי היכי אמר שמואל דיהיב בעל חוב דמים דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ושני ליה הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה ולישני ליה הא דכתב ליה דאקנה הא דלא כתב ליה. ואיכא למימר גמירא גמיר לה דהא דאמר שמואל שלשה מעלין אותם בדמים אפילו בדאמר ליה דאקנה קאמר אבל יש לומר דהיכא דלא כתב ליה דאקנה אי לא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל בעל חוב לארעא ושבחא מיהו יהיב דמי דאלו שבחא דלוקח ולא שקיל לוקח מידי מיניה דמוכר ובעל חוב לא שקיל לשבח היתרה על ההוצאה ברווחא כדקתני בברייתא בשלמא היכא דכתב ליה דאקנה אמרינן כיון דשעבדה ליה ארעא ושבחא והדר ובין ללוקח הדר לוקח עליה דמוכר בשבח היתר על ההוצאה דאיהו פשע ביה ובעל חוב לא יהיב אלא הוצאה בלבד ושקיל לשבחא ברווחא אבל היכא דלא כתב ליה דאקנה מאי עביד מוכר דליקנסיה והוה ליה נמי כמאן דשייר בארעא ובעל חוב נמי אמאי שקיל ליותרא דשבחא ברווחא ומסתייה דשקיל ליה ויהיב דמי דללוקח משתעבד ולבעל חוב לא משתעבד. הילכך מתניתא דקשיא עליה דשמואל דקתני נוטל את ההוצאה מבעל חוב ושבח מבעל קרקע לא מתרצא ליה אלא בדכתב ליה דאקנה ובדלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל ליה לכוליה דהא ארעא ושבמא משעבדא ליה דאי משתדפא ארעא או מכספא ומצטרכא היא ושבחא להאי מלוה קשקיל לה לכולה מיהו השתא דלא מכספא דמי שבחא יהיב מוכר ללוקח ומפסיד דהוא פשע בזביני והוצאה שקיל מבעל חוב דהא מתהני ביה ושבחא יתירה שקיל ליה בעל חוב ברווחא דארעא דידיה אשבחה וכיון דבהאי קושיא דאקשיה עליה ממתניתא אצטריך לתרוצי הכי גם הכי בקושיא דידיה אדידיה נמי תריץ לה הכי הא דמסיק ביה הא דלא מסיק ביה. עוד יש להקשות כיון דקיימא לן לוה ומכר וחזר וקנה יחלוקו ומאי בעל חוב גובה את השבח דקאמר חצי שבח אם כן לישני ליה הכי דהא דאמר שמואל מעלין אותם בדמים בהאי חצי שבח דקמטי ליה ללוקח קאמר והא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח באידך פלגא קאמר ולעולם תרווייהו בדכתב ליה דאקני וכדמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. ולאו קושיא היא חדא דאיכא למימר כמהדורא קמא דרב אשי. עד כאן נמצא מלשון הראב"ד בספר אחד מחדושיו.