את המת במטה חייב. ד"ה. פי' דאף ר"ש מודה ולא פליג אלא על סיפא גבי כזית ופריך לא כן תני אף ריח רע כ"ש. ואמר ר' אילא אף ר"ש מודה. ומודה ר"ש באיסורי הנאה פי' דר' אילא קמ"ל דבריח רע ובאיסורי הנאה בעלמא מודה ר"ש אע"ג דבמת פוטר ר"ש דאיכא ריח רע ואסור בהנאה. אבל בריח רע ובאיסורי הנאה בעלמא מודה. אלמא דבמת פוטר ר"ש והיכי קאמרת ד"ה הוא דבמת חייב. ומשני א"ר יודן תיפתר הא דמשכח"ל לד"ה. שיהא חייב במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו ואינו אסור בהנאה ואין בו ריח רע והוציאו לכלבו דאז מחייב ר"ש. אבל במת שיש בו ריח רע ואסור בהנאה פוטר ר"ש זולת ריח רע בעלמא ואיסורי הנאה בעלמא. מודה ר"ש כמו שמבואר הטעם לעיל בפ"ט ה"ו דריח רע של מת אינו מועיל לרפואה וע"כ הוא רק לסלק ההיזק וניחא ליה טפי אילו לא היה בעלמא. ודו"ק:
קריאה במקור
חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 10 · הלכה 5 · Segment 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
תני חצי זית מן המת וכו' חייב. ור"ש פוטר. מה טעמא דר"ש. דהא על כרחך מיירי במת שהוציאו לכלבו כדמסיק ואם כן הוי מלאכה הצל"ג. ואם כן אמאי פטר כ"ש הא אחשבי' לענין טומאה. ומשני כבר נתמעטה הטומאה. פירש דר"ש דסבירא ליה דקברי כותים אין מטמאין באהל אבל לענין מגע ומשא לא אימעיטו כדאמר רבינא במס' יבמות דף ס"א ע"א והנ"מ כזית אבל חצי זית כבר נתמעטה הטומאה ועל כרחך אף דהוי מלאכה הצל"ג מכל מקום אינו חשוב בפחות מכזית ומה טעמא דרבנן כההיא דאמר ר' יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו וכיון דהכי הוא חשוב אף בכ"ש וסבירא ליה דדמי כמצניע דעומר לכך. ודו"ק:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: d757aa223c526466c6e6274516a228cad621ed3961a4787806ca32af7109d0ca