פסקי הרא"ש על בבא מציעא · פרק 2 · הלכה 20

מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום. ה"מ בדעמרא אבל בדכיתנא לא דניעור קשה לה. ודעמרא נמי לא אמרן אלא בחד גברא ובידא. אבל בתרי גברי או בחוטרא לא. ורש"י פירש להפך דבעמרא קשה הניעור לפי שהיא נמתחת ונקרעת: שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו. איבעיא להו לצרכה ולצורכו מאי ואע"ג דבס"ת כשהוא גוללו קורא בו וכן כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהן לצורכן. הכא איכא למיחש אחר שיספיק לה השיטוח לצורכה ישטחנה לצורכו ובקל תתקלקל. ת"ש לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו אבל שוטחה על גבי מטה ועל גבי מגוד לצורכה. נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד בין לצורכו בין לצורכה. התם מיקלא קלי לה. אי משום עינא בישא אי משום גנבי. וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא: ת"ר מצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו. כלי נחשת משתמש בהן בחמין ולא באור מפני שמשחיקן. כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. פקדון מאי עבידתיה גביה. אמר רבי חמא א"ר ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. וכן הא דאמרינן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש וקורא בו מיירי כשהלכו בעליו למדינת הים. דאי ישנן בעיר אין הנפקד חייב ליטפל בו מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו: