פסקי הרא"ש על בבא מציעא · פרק 2 · הלכה 1

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז. אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ולשונות של ארגמן ואניצי פשתן הרי אלו שלו. פירות מפוזרין מוקי לה בגמרא במכנשתא דבי דרי קב בארבע אמות דאבידה מדעת היא שאין הבעלים רוצים לטרוח בקב פירות בפיזור ד"א ומפקיר אותן. מעות מפוזרות אין בהן סימן ויאוש מדעת הוי. כדר' יצחק לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה וידע שנפלו קודם שבאו ליד המוצא. כריכות ברה"ר לרבה כשיש בהן סימן ועשוי לידרס ברה"ר ולא סמכי בעלים אההוא סימנא ומתייאש. אבל ברה"י כגון בשדה זרוע אין עשוי לידרס וחייב להכריז. ובאינך לא מפליג בין לרה"ר בין לרה"י. בצבורי פירות אין דורסין עליהן. וצבורי מעות אין זזין ממקומן ע"י דריסה. ולרבא מיירי באין בהן סימן. וברה"י יהיב בהו סימן מקום. וברה"ר מתגלגלת ברגלי אדם וברגלי בהמה ואין להן סימן מקום. ובכל אינך לא מפליג לפי שאין דרך להניחן ע"ג קרקע אלא דרך נפילה נפל ואין בהן סימן ומייאשי מינייהו אבל כריכות סתמייהו דרך הנוח כשאדם עומד לפוש ומפרק משאו ונשארו שם ע"י שום מאורע. ומייאשי בעלים כיון שאין בהן סימן וכולי עלמא לא ידעי דספק הנוח לא יטול וכ"ש דודאי הנוח ושקלו להו. ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי כגון מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חייב להכריז. דסבר סימן הבא מאליו הוי סימן. לפי שפעמים אדם זוכר אותו סימן אחר שאבד ממנו החפץ. ורבנן סברי לא הוי סימן. והלכתא כרבנן: בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות על שתי אמות דזוטר בממון וזוטר בטורח. קביים בח' אמות על ח' אמות דנפיש בממון ונפיש בטורח. קב שומשמין בד"א דחשיבי ונפיש טירחייהו. קב תמרי וקב רמונים בד"א דלא חשיבי וזוטר טירחייהו מהו תיקו. וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז: