פסקי הרא"ש על בבא מציעא · פרק 1 · הלכה 9

ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר. רב יהודה סתם רועה פסול. הני מילי רועה דידה אבל רועה דאחריני סתמיה כשר. דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול. אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו: זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה. ומסקינן דהכי מישתבע דאמר טלה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה. דלא מצי למישתבע לכולה שלי דהא לא יהבינן ליה כוליה ולא משתבע נמי שחציה שלי דקמרע ליה לדיבוריה. ומאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה. אמר ר׳ יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ויאמר שלי הוא. ולימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אמר אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולימא כי היכי דתקיף ממונא מספיקא מישתבע נמי מספיקא. אמר רב שישא בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא. מאי טעמא ממון אפשר בחזרה הלכך תפיס מספק ואס יזכור שלא היה חייב לו יחזירנו אבל אם נשבע בלא כדין אין תקנה לאותה שבועה. אבל ממון חבירו לא תפסי אינשי אע"ג דאפשר בחזרה. דנקרא רשע אע׳יג דדעתו לשלם דכתיב חבול ישיב רשע גזילה ישלם ואי חשוד על זה אע״ג דאפשר בחזרה פסול לעדות ולשבועה. ומדלא הביא רב אלפס ז"ל אלא דברי אביי מכלל דס"ל דאמרינן מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אע״ג דסוגיא דגמרא מסיק דלא אמרי׳ מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. ומיהו אין נפקותא בזה דלא אשכחן לאביי מאן דחשיד אממונא בלא עדים דאמר שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. דאם לא כן תקשה לאביי מכל הלין דמוכח מינייהו דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא: