פסקי הרא"ש על בבא מציעא · פרק 8 · הלכה 25

תני ללינה אין פחות מיום אחד. לשביתה אין פחות מב' ימים לנישואין אין פחות משלשים יום. ואם השכירו לזמן ידוע אפילו הגיע בימות הגשמים הגיע. מ״ט. מידע ידע וזמניה בטבת או בשבט וכאילו הודיעו דמי. וכן נמי אם נפל ביתו של משכיר או כלליה לבריה נראה שאין יכול להוציאו לשכירות לזמן קצוב כמכר דמי. אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפי' בתוך הזמן. והכי איתא בירושלמי ופירקין המשכיר בית לחבירו ורצה למוכרה א״ר אמי לא עלתה על דעתו שימות ברעב. ר׳ זעירא ורבי לא אמרו מ״מ קנוי לו אלא דאמר לישבקיה עד דמלי אנקלוניה דידה פירוש זמן שלו. אתא עובוא קמא ורבי אסא ולא קביל מה פליג ולא ביתיה הוא ממושכנא חד רומי. ולא פליג. הדין פירושא וירושלמי רבי אמי סבר לא עלתה על דעתו שימות ברעב ויצא השוכר לאלתר. רבי זעירא ורבי לא סברי כהא דר' אמי דהמכר מכר. ומיהו א״ל מוכר ללוקח שבקיה לשוכר שידור בו עד שישלם זמנו ומכאן ואילך יתן לך השכר. ובא מעשה לפני רבי אסא ולא קבל דבריהם. ומה פליג בתמיה וכי רבי אסא פליג עלייהו וסבר כרבי אמי ויצא לאלתר. ומשני דלא פליג אלא מעשה שהיה כך היה שהיה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחר במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא היה לו מעות לפדותה ובזה הורה כרבי אמי שיצא מיד. אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלם זמנו כרבי זעירא ורבי לא. והכי נמי איתא בירושל' ומקום שנהגו כך כתב לי מורי ר״מ ז״ל בתשובה. ועוד כתב דאם הקדים לו שכר אפי' לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו. והביא ראיה מירושלמי דפ׳ מקום שנהגו המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש. אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם והיינו טעמא כיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו מפני דוחקו של משכיר לא יפסיד השוכר: