פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 5 · הלכה 5 · Segment 4

מהו. שיהא ההקדש חל על מעשה ידיו וצייד דקאמר לאו דוקא אלא חד מכמה גווני נקט:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא:

הוא קדש ומעשה ידיו חולין. שלא הקדיש אלא גופו ואסור ליהנות בו עד שיפדה:

ומעשה ידיו הקדש. ולקמיה פריך עלה:

אמר רבי יוחנן ל"ג הכא עד לקמן:

והא תני. בתוספתא דערכין וה"ג כמו שהוא שם המקדיש מעשה ידי עבדו יוצא הוא לפרנסה מתוכן והשאר קדש וכן הוא בפרק החובל וקשיא על הא דקתני לעיל מעשה ידיו הקדש והא הכא השאר הקדש הוא דקאמר:

אמר רבי אבא בר ממל לא על דעתו שימות. כלומר בודאי יוציא היא לפרנסה ממעשה ידיו והא דקאמר לעיל מעשה ידיו הקדש לאו דוקא כל מעשה ידיו אלא השאר מה שנשאר יותר מכדי פרנסתו דלא תעלה על הדעת שימות העבד שהרי רבו אינו מפרנסו שהקדיש מעשה ידיו וצריך הוא להתפרנס ממעשה ידי עצמו והנשאר הוא הקדש:

יותר מן העבדים. חסר כאן וגרסינן כמו דגריס בפרק החובל בהאי תלמודא ר' הילא בשום רבי יוחנן המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קדש וחזר ותנא המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר קודש. הכא את אמר השאר הקדש והכא את אמר כולו קודש אמר רבי אחא מצווים ישראל לפרנס בני חורין יותר מן העבדים לא כן אמר רבי יוחנן כו' ע"כ. כלומר דמקשי מ"ט במקדיש מעשה ידי עצמו שאין מוציאין לו לפרנסה מהן ובמקדיש מעשה ידי עבדו קאמרת שמוציאין ומשני רבי אחא דמצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מהעבדים והוא בעצמו ימצא במה להתפרנס מאחרים שיתנו לו אבל העבד לא ימצא במה להתפרנס ולפיכך מוציאין לו לפרנסה ממעשה ידיו:

ופריך לא כן אמר רבי יוחנן הקוטע ידי עבדו של חבירו רבו נוטל הכל נזקו וכו' וכן דמי שבתו שמתבטל ממלאכתו והלה העבד יצא ויתפרנס מן הצדקה אלמא אפילו העבדים מתפרנסין מהצדקה וקשיא להא דקאמר דאין בני ישראל מצווין לפרנס העבדים:

קוטעין. שאני עבד קיטע דאין יכול להתפרנס בעצמו ומצווין ישראל לפרנס קיטעין אפילו עבדים יותר מן השלימין:

מן כל מה דהוה אכיל. בעצמו היה נותן גם לעבדו ע"ש מדת רחמנות וקרא עליו מקרא הזה הלא בבטן וגו'. ובהחובל שם גריס להא לקושיא על דלעיל והא רבי יוחנן אכל קופד ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהב לעבדיה והוה קרי וכו'. אלמא דמפרנסין אפי' עבדים שלימין ומשני תמן במדת הדין ברם הכא במדת רחמים. דרבי יוחנן לא היה נוהג כן מן הדין אלא במדת רחמים: