פני יהושע על ברכות · דף 25a

בגמרא איתמר צואה על בשרו כו' ר"ה אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור. וכתבו התוס' דר"ח פסק כרב חסדא לחומרא ורב אלפס פסק כר"ה מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה וכוונתם מהא דאמר רב פפא התם צואה במקומו אסור לקרות קריאת שמע ומקשה סתמא דתלמודא מ"ש מצואה על בשרו דאמר ר"ה דמותר ולפי זה צ"ע באמת על שיטת ר"ח שפסק דלא כסתמא דתלמודא. ולע"ד יש ליישב דהא מסקינן הכא דטעמא דרב חסדא דאוסר היינו משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ולפ"ז נראה ברור דלא שייך ה"ט לענין אברי הערוה לענין מקומות המטונפין באדם כגון סמוך לפי הטבעת דאותן האברים ודאי לא הוו בכלל כל עצמותי שהרי אפילו הרואה אותן אסור לקרות כנגדן וכ"ש הכא כשהצואה במקומו ונראית כשהוא מיושב וא"כ מקשה התם שפיר מ"ש מצואה על בשרו דמתיר רב הונא וא"כ אית לן למימר דאפילו רב חסדא לא פליג עליו אלא בשאר אברים משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה. משא"כ בפי הטבעת דלא שייך ה"ט דכל עצמותי תאמרנה אפילו רב חסדא מודה דשרי. ואהא משני שפיר דבמקומו נפיש זוהמא וא"כ אפילו בלא טעמא דכל עצמותי תאמרנה יש לאסור מצד עצמו דצואה כיון שלא נתפזר הריח כמו שפרש"י שם כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו חננאל ואפשר דרב אלפס נמי לא עשה ראיה זו עיקר אלא כסניף בעלמא ועיקר ראייתו משום דרב חסדא תלמידו דר"ה הוי ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ורבינו חננאל ז"ל סובר דכיון דרב חסדא לא הוי תלמיד גמור דר"ה אלא תלמיד חבר כדאיתא ס"פ אלו מציאות מש"ה יש לחוש לדבריו להחמיר באיסור תורה כנ"ל ודו"ק:

סליק פרק שלישי