פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה · פרק 3 · הלכה 7 · Segment 2

גמ' קוצים קוצים. פיסקי פיסקי שנראה שהוא קץ בהן ואינו רוצה לקרות כולן:

לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד וכו'. ואם יהא מפסיק בתוכן יהיה חתימתו של זה ופתיחתו שלזה שלא בדבר טוב:

אילין ארורייה. הקללות מהו שזה הקוראן והוא אחד דוקא כדתנן ואם צריך הוא לברך לפניהן ולאחריהן וא"ל אין לך טעון וכו' לפרשה בפני עצמה אלא אלו הקללות שבת"כ ושבמשנה תורה ולפי שבימיהם לא היו נוהגין להיות כל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה אלא זה שהוא פותח בסדר הפרשה כולה היה מברך לפניה וזה שהוא חותם היה מברך לאחריה והיינו דקאמר אין לך טעון וכו' שלאלו תקנו ברכה לפניהן ולאחריהן ופותחין בדבר טוב ומסיימין בדבר טוב והברכות תיקנו להיכירא שהן בפני עצמן:

ועבדין כן. אם עושין כן לברך על פרשה בפני עצמה לפניה ולאחריה וא"ל ועדיין את מסופק לזו כל השירות וכו' להיכירא שהן ענין בפני עצמן:

אני לא שמעתי. מזה אבל נראין הדברים בעשרת הדברות שיטענו ברכה לפניהן ולאחריהן בפני עצמן שבהן נתפרסם מתן תורה:

תומנתי פסוקי אחרייא. שמנה פסוקים אחרונים שבמשנה תורה מן וימת שם משה וגו' טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן:

ופריך וכי בלא כך אין הפותח והחותם וכו'. והרי אלו הפסוקים חתימת כל הפרשה הן ולמה הוצרך לומר ולאחריהן:

לכן צריכה ר"ח שחל להיות בשבת. לא נצרכה אלא לכך שאם אירע חתימת התורה בשבת ראש חודש והאידנא לא משכחת לה אלא בימים הקדמונים בא"י כדאמרינן בבבלי פרקין דף כ"ט בבני מערבא דמסקי לאורייתא בתלת שנין ושפיר משכחת לה שמסיימין התורה באיזו שבת ר"ח והאחרון הוא קורא בשל ר"ח וכך היה בימיהם לא כמו דנהגינין האידנא שהמפטיר קורא בשל ר"ח והשתא קמ"ל דאע"פ שזה הקורא בהשמונה פסוקים האחרונים שבתורה אינו החותם בעניינו של יום שהרי זה של אחריו קורא בשל ר"ח וחותם אפ"ה אותן השמונה פסוקים טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן בפני עצמן ומפני שהן כענין בפ"ע אי למ"ד יהושע כתבן ואי למ"ד משה כתבן ובשינוי: