מאי החזרת לי אבידתי, הא פלוגתא קאמר ליה ור' יהודה אתניה ד"ה אלא ש"מ דר' יהודה נמי פלוגתא אתניה:
וא"ת ולימא ליה הכי מדקאמ' ר' אלעזר בן שמוע דמפני שחביבה לר' יהודה משנת ר' אליעזר שנאה לו אעפ"י שאין הלכה כן דר' יהודה לאו כד"ה אתניה, דאין לומר דמפני שחביבה עליו כד"ה אתניה לו שהרי מפני שחביבה עליו לא היה להטעותו לעשות מיחידאה ד"ה, וגם אין לומר דר"ל דמפני שחביבה עליו טעה לומר דהלכה כן ושנאה לו כד"ה הרי אין שום טעם לומר דמפני שחביבה עליו יעשה ממה שאינו הלכה הלכה, אלא ע"כ צ"ל דקאמ' ליה דמתוך שחביבה עליו שנה לו מילתא דיחידאה אע"פי שאינה הלכה דלאו ד"ה היא וש"מ דכיחידאה שנאה לו מדקאמ' לי' ר' אלעזר בן שמוע הכי:
וי"ל דזו אינה הוכחה טובה משום דאע"ג דקאמ' ליה ר' אלעזר בן שמוע דר' יהודה שנאה לו כיחידאה זה היה לפי מחשבתו שעדיין לא ידע דעתו של יוסף הבבלי כיצד אתניה ליה ר' יהודה אכן מדברי יוסף הבבלי עצמו דקאמר ליה החזרת לי אבידתי דכדבריו כן הוא חזינן דכיחידאה אתניה ולא ד"ה:
אי נמי מדברי ר' אלעזר בן שמוע אין אנו רואים דקאמ' דכיחידאה אתניה דנוכל לומר דהכי קאמר ליה מפני שחביבה לו שנאה סתם והרי לא יש הוכחה בכך שהרי לא אמ' לו ד"ה היא וגם לא אמ' לו דיחידאה היא וא"כ אעפ"י שנאמר דכי קאמר ליה ר' אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי הא מפני כו' דשמעיה ליוסף כיצד שנאה לו ר' יהודה אפי' הכי נוכל לומר דשמעיה דד"ה אתניה וקאמר ליה לאו ד"ה אתניה לך אלא סתם אתניה לך לומר דסתם דשנה לך ד"ה היא ואינו כן אלא יחידאה:
ומ"מ נוכל לומר דיוסף הבבלי אמר לו כן מתחלה דר' יהודה ד"ה אתניה או שחשב כן מפני ששנאה לו סתם כדקאמר לי' ר' אלעזר בן שמוע או שאמר לו דר' יהודה כשאמר לו ד"ה אתניה ואי נימא הכי דיוסף אמר לו דד"ה אתניה נימא דכשאמר לו ראב"ש אח"כ דסתם שנאה לו וטעה לומר דד"ה היא לא חש יוסף להשיב על דבריו לומר לא סתם שנאה לי כי אם ד"ה שהרי לא היה מקפיד להשיב לו על זה שהרי אפי' אם היה אמת כדברי ראב"ש לומר ששנאה לו ר' יהודה סתם הרי זא יחלוק על מה שאומ' דד"ה שנאה לו מפני שיוכל לפרש דלכך שנאה סתם משום דסבר דהלכתא היא וכד"ה היא ואע"פי שנאמר דכשאמ' לו ראב"ש דסתם שנאה לכך פירש לו ראב"ש סתם שנאה לך וסתם לך כיחידאה מ"מ לא חש יוסף הבבלי להשיבו על זה מפני שהיה יודע שהיה ראב"ש יכול לחשוב בעצמו דאפי' יהיה כדבריו דיכול לומר דסתם הוי ד"ה הילכך נוכל לומר דיוסף אמר לו דד"ה אתניה. וגם אם נאמ' דיוסף אמר לו דסתם אתניה והיה מפרשו דר"ל ד"ה וראב"ש יאמר לו דבסתם ששנה לו לא משום ד"ה היא אלא מפני החביבות שנה לו כך דכ"ש דנוכל לומר דיוסף לא חזר מסברתו שהיה חושב דמשום דד"ה היא סתם אתניה מפני דברי ראב"ש ולא חש להשיבו על זה דמה יפסיד אם ראב"ש יפרשנו כפי דעתו בעבור זה לא יניח יוסף ג"כ מלפרשה לפי דעתו דסבר דד"ה היא ולעולם אין כאן הוכחה מדברי יוסף וראב"ש דר"י כיחידאה שנאה ולאותובי מינה תיובתא למאי דאמר תלמוד' דכד"ה נשנאה דהא לעולם נוכל לומר דר' יהודה פוסל בד"ה אבל מהחזרת לי אבידתי איכא הוכחה מדקאמ' ליה ראב"ש דכיחידאה שנאה לו והוא הודה לו כן כשאמ' לו החזרת לי אבידתי אלמא תרוייהו סברי דר' יהודה כיחידאה פסל, מ"מ תירוץ ראשון נראה יותר:
וא"ת ולימא ליה הכי מדקאמ' ר' אלעזר בן שמוע דמפני שחביבה לר' יהודה משנת ר' אליעזר שנאה לו אעפ"י שאין הלכה כן דר' יהודה לאו כד"ה אתניה, דאין לומר דמפני שחביבה עליו כד"ה אתניה לו שהרי מפני שחביבה עליו לא היה להטעותו לעשות מיחידאה ד"ה, וגם אין לומר דר"ל דמפני שחביבה עליו טעה לומר דהלכה כן ושנאה לו כד"ה הרי אין שום טעם לומר דמפני שחביבה עליו יעשה ממה שאינו הלכה הלכה, אלא ע"כ צ"ל דקאמ' ליה דמתוך שחביבה עליו שנה לו מילתא דיחידאה אע"פי שאינה הלכה דלאו ד"ה היא וש"מ דכיחידאה שנאה לו מדקאמ' לי' ר' אלעזר בן שמוע הכי:
וי"ל דזו אינה הוכחה טובה משום דאע"ג דקאמ' ליה ר' אלעזר בן שמוע דר' יהודה שנאה לו כיחידאה זה היה לפי מחשבתו שעדיין לא ידע דעתו של יוסף הבבלי כיצד אתניה ליה ר' יהודה אכן מדברי יוסף הבבלי עצמו דקאמר ליה החזרת לי אבידתי דכדבריו כן הוא חזינן דכיחידאה אתניה ולא ד"ה:
אי נמי מדברי ר' אלעזר בן שמוע אין אנו רואים דקאמ' דכיחידאה אתניה דנוכל לומר דהכי קאמר ליה מפני שחביבה לו שנאה סתם והרי לא יש הוכחה בכך שהרי לא אמ' לו ד"ה היא וגם לא אמ' לו דיחידאה היא וא"כ אעפ"י שנאמר דכי קאמר ליה ר' אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי הא מפני כו' דשמעיה ליוסף כיצד שנאה לו ר' יהודה אפי' הכי נוכל לומר דשמעיה דד"ה אתניה וקאמר ליה לאו ד"ה אתניה לך אלא סתם אתניה לך לומר דסתם דשנה לך ד"ה היא ואינו כן אלא יחידאה:
ומ"מ נוכל לומר דיוסף הבבלי אמר לו כן מתחלה דר' יהודה ד"ה אתניה או שחשב כן מפני ששנאה לו סתם כדקאמר לי' ר' אלעזר בן שמוע או שאמר לו דר' יהודה כשאמר לו ד"ה אתניה ואי נימא הכי דיוסף אמר לו דד"ה אתניה נימא דכשאמר לו ראב"ש אח"כ דסתם שנאה לו וטעה לומר דד"ה היא לא חש יוסף להשיב על דבריו לומר לא סתם שנאה לי כי אם ד"ה שהרי לא היה מקפיד להשיב לו על זה שהרי אפי' אם היה אמת כדברי ראב"ש לומר ששנאה לו ר' יהודה סתם הרי זא יחלוק על מה שאומ' דד"ה שנאה לו מפני שיוכל לפרש דלכך שנאה סתם משום דסבר דהלכתא היא וכד"ה היא ואע"פי שנאמר דכשאמ' לו ראב"ש דסתם שנאה לכך פירש לו ראב"ש סתם שנאה לך וסתם לך כיחידאה מ"מ לא חש יוסף הבבלי להשיבו על זה מפני שהיה יודע שהיה ראב"ש יכול לחשוב בעצמו דאפי' יהיה כדבריו דיכול לומר דסתם הוי ד"ה הילכך נוכל לומר דיוסף אמר לו דד"ה אתניה. וגם אם נאמ' דיוסף אמר לו דסתם אתניה והיה מפרשו דר"ל ד"ה וראב"ש יאמר לו דבסתם ששנה לו לא משום ד"ה היא אלא מפני החביבות שנה לו כך דכ"ש דנוכל לומר דיוסף לא חזר מסברתו שהיה חושב דמשום דד"ה היא סתם אתניה מפני דברי ראב"ש ולא חש להשיבו על זה דמה יפסיד אם ראב"ש יפרשנו כפי דעתו בעבור זה לא יניח יוסף ג"כ מלפרשה לפי דעתו דסבר דד"ה היא ולעולם אין כאן הוכחה מדברי יוסף וראב"ש דר"י כיחידאה שנאה ולאותובי מינה תיובתא למאי דאמר תלמוד' דכד"ה נשנאה דהא לעולם נוכל לומר דר' יהודה פוסל בד"ה אבל מהחזרת לי אבידתי איכא הוכחה מדקאמ' ליה ראב"ש דכיחידאה שנאה לו והוא הודה לו כן כשאמ' לו החזרת לי אבידתי אלמא תרוייהו סברי דר' יהודה כיחידאה פסל, מ"מ תירוץ ראשון נראה יותר: