קרבן העדה על תלמוד ירושלמי קידושין · פרק 1 · הלכה 3 · Segment 11

מרבו לעצמו לא. דבזה הכל מודים דיד עבד כיד רבו:

ה"ג מחלוקת ר"מ וחכמים דתניא האומר הא לך וכו':

מה צריכא ליה. כי קמיבעיא ליה מרבו לאחר מהו מי אמרינן כי היכי דיכול העבד להיות שליח לזכות מאחר לרבו ה"נ יכול להיות שליח לזכות מרבו לאחר או דלמא כיון דיד העבד כיד רבו לכך זוכה מאחר לרבו אבל מרבו לאחר לא דה"ל כזוכה מימינו לשמאלו ועדיין לא יצא מרשותו ויכול לחזור בו:

השואל את הפרה. מתני' היא בב"מ פ' השואל:

ביד שלוחו. ומתה פטור. לית הדא אמרה וכו'. מסיפא דמתני' דייק דתנן א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסין ואס"ד דאין העבד זוכה מרבו לאחר ה"ל כאלו עדיין היא בידו דמשאיל ולמה יתחייב השואל אלא ודאי כשנתנה המשאיל ליד עבדו שיזכה בה בשביל השואל זכה בה השואל לפיכך חייב באונסין:

תיפתר. תפרש למתני' בששלחה לו ביד עבדו העברי דלא קנה לגופיה לענין זה ויכול לזכות לאחרים על ידו:

תפתריניה. כלומר לעולם אפילו בעבד כנעני איכא לאוקמי מתני' ואפ"ה ליכא למפשט מידי תפרש למתני' באומר לו המשאיל פתח לה והיא תבא מאליה דמשעבד נפשיה משיצאה מחצירו ומשום דשלח עבדו עמה לא מיפטר:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

הנהיגה. או שהמשיכה או שקרא לה השואל ובאתה אחריו נתחייב השואל לשלם והיינו כר"י דאמר כשפתח לה ובאה חייב:

ה"ג ובאת אחריו:

שמע לה מן הדא. פשיט לה מהך מתני' דעירובין פ' חלון:

אבל אינו מזכה. העירוב לכל בני המבוי לא ע"י בנו וכו':

לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שאין העבד כנעני זוכה מיד רבו לאחר:

תיפתר. תפרש למתני' דאתיא כר"מ דאמר יד העבד כיד רבו מאחר לעצמו וה"ה מרבו לאחר וכי קמיבעיא ליה לרבנן דקסברי מאחר לעצמו זכה העבד איכא למימר דמרבו לאחר נמי זכה העבד:

ופריך והתני. ברישא דמתני' דמזכה ע"י אשתו ואס"ד מתני' כר"מ והא איהו הוא דאמר דיד האשה נמי כיד בעלה א"כ כי היכי דקאמרת לר"מ אין העבד זוכה לאחר מרבו אשתו נמי דהא אשה ועבד דמיין להדדי:

תיפתר כהדין תנייא. תפרש למתני' דאתי כר"מ אליבא דהאי תנא וה"ה דהוי מצי לשנויי הכי אמתני' דהשואל אלא דעדיפא מיניה משני:

ה"ג אשתו אינה פודה לו מע"ש רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מע"ש וכ"ה בעירובין וה"פ אם היה לאשתו מעות שאין לבעלה רשות בו כגון שנתן לה בעלה מתנה דקנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות ואמר לה בעלה שתפדה בו מע"ש שלו אינה פודה בלא חומש דידה כידו והבעלים שפודין מע"ש שלהם מוסיפין חומש ורשב"א אומר דפודה לו מע"ש בלא חומש שאין ידה כידו והויא לה כאיש אחר שאינו מוסיף חומש:

והדין תנייא. והאי תנא כלומר רשב"א הוא דאמר משום ר"מ אע"ג דיד עבד כיד רבו אפ"ה אין יד אשה כיד בעלה: