מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פאה · פרק 2 · הלכה 2 · Segment 4

היה שם סלע על פני כל שדהו וכו'. כן פסק הרמב"ם ז"ל שם בהל' ז' ובדין מדריגות פסק שם כפשטא דהתוספתא דמשמע דנקט עשרה טפחים לדוקא הא פחות מעשרה טפחים נותן פאה מאחת על הכל ואע"ג דהכא משני אליבא דר"ל דלא קתני עשרה אלא משום הסיפא וא"כ אף בפחות מעשרה בעוקר את המחרישה תליא מילתא כדמדמי לה בהדיא לדין דסלע איכא למימר דלדיחויא בעלמא קאמר הכי דיכילנא לשנויי לך להאי תוספתא דאתיא כהא דר"ל ועשרה טפחים משום הסיפא נקט אבל לקושטא דמילתא לא דמיא האי דינא דמדרגות לדינא דסלע דהתם כיון דסלע לאו בר זריעה כלל בדין הוא דמפסיק כ"א בשאינו צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה לצד זה אז אינו ניכר ההפסק וכשדה אחת היא אבל במדריגות של השדה כיון שהן עצמן זרועות הן ואין כאן משום הפסק להשדה אלא ענין אחר הוא דההפרש אם הן בעצמן חשובות כשדה אחת נותן מאחת מהן על הכל ואם לאו נותן מכל אחת ואחת מהן פאה בפ"ע וכיון שכן הוא צריך דוקא גבוה עשרה טפחים למיחשב לכל אחת ואחת כרשות בפ"ע וכדאמרינן גבי שבת ומצינו דמדמי הש"ס פאה לשבת כדאמרינן בפ' חזקת הבתים (ד' נ"ה) וה"ה נמי לענין זה מדמינן פאה לשבת ובכ"מ שם פי' בענין אחר לחלק בין סלע למדרגות ולפ"ד אם היו המדריגות תכופות זו אצל זו על פני כל השדה היה דינן כסלע ממש ולא משמע כן מסתימת דברי הרמב"ם: