רשב״א על ראש השנה · דף 18b

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. פירוש בזמן שיש שלום, שישראל שרוין על אדמתן.

אין שמד ואין שלום. בשישראל בארץ האויב אלא שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. ומסתברא אף על פי שהורגלו להתענות לא רצו עכשיו להתענות אין מתענין, דהא הכא דהורגלו להתענות כיון דאקשינן דליפקו עליהו שלוחין, ואפילו הכי אמרינן דלא איכפת לן אי לא עבדו להו בזמניהו דהא רצה שלא להתענות כלל אין מתענין. ורחוק הוא לומר דכיון דאילו רצו מעיקרא שלא להתענות אין מתענין קילי, ואפילו קבלום עליהם והם חייבים להתענות אין חומר תענית עליהם שנקפיד לשלוח שליחים כדי שיתענו בזמנו.

שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות. כלומר: שנחרב הבית בו בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. ואע"ג דבתמוז נמי הובקעה העיר בראשונה ובשניה, מכל מקום לא נהיה ביום אחד, שבראשונה היה בט' בחדש ובשניה בשבעה עשר לחודש. ואפילו לדעת הירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) דאמרי דבין בראשונה בין בשניה הובקעה בי"ז, אפילו הכי לא הוכפלו בו צרות כל כך.

גירסת רוב הספרים: צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר. וקרא נמי בט' לחודש כתיב (ירמיה לט, ב). אבל בירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) דתמן גרסי לזה שבעה עשר בתמוז, ואקשו והא תשעה לחדש כתיב, ותרצו קלקול חשבונות היה שם, כלומר, ודאי בשבעה עשר היה גם בראשונה כמו בשניה, אלא מפני רוב הצרה טעו בחשבון ונתקלקלו בו וחשבו שהיה בתשעה לחדש, וקרא כי כתיב לחשבון העם כתיב.

אמר להם ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם. איכא למידק, אדמותיב מברייתא לותיב ממתניתין דקתני הכי בהדיא ועל כסלו מפני חנוכה. ותרצו בתוס', דאלו ממתניתין הוה אמינא לא מפני יום טוב אלא משום מצותה דהיינו הדלקתה. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דאיהי בטלה אף מצותה בטלה וכדאמרינן הכא, אמר רב יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה, כלומר, ואי איהי בטלה אף מצותה בטלה, והלכך לא מבטלינן איהי כי היכי דלא תבטל מצותה. ואמרינן תו ותבטל איהי ותבטל מצותה, דאלמא אי אפשר דתבטל איהי ולא תבטל מצותה, דאם איתא לימא ליה ותבטל איהי ולא תבטל מצותה. אלא מסתברא משום דברייתא מיפרשא טפי דקתני בהדיא צאו והתענו על מה שהתעניתם, משום הכי קא מותיב מינה מקמי מתניתין.