רשב״א על ראש השנה · דף 35a

מאי שנא הני אילימא משום דנפישי בהו קראי והא אמר רב חננאל וכו'. פירש רש"י ז"ל בשם רבותיו, דמקראי דמלכיות זכרונות ושופרות קאמר, והקשה הוא ז"ל דאם כן רב חננאל דאמר כמאן, דלא כרבנן ולא כר' יוחנן בן נורי, דהא אפילו לר' יוחנן בן נורי לכתחלה עשרה הוא דקא בעי ואפילו בדיעבד שלש מכולן מיהא בעי. ולפיכך פירש הוא ז"ל דמפסוקי דמוספין קאמר. והקשו בתוס' עליו, דכיון דאיכא קראי טובא דמלכיות זכרונות ושופרות, מאי טעמא קאמר בעל הגמרא אילימא דנפישי בהו קראי דמוספי, ולא קאמר דהוי טעמא משום דנפישי טובא קראי דמלכיות דזכרונות ושופרות. ועוד דכי משנינן אלא משום דאוושי, הוה ליה למימר אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות. ועוד דהיכי קאמר אילימא משום דנפישי בהו קראי דמוספי, ומאן לימא לן דצריך לומר קראי דמוספי. ובשם מקצת הגאונים ז"ל אמרו, שאין אומרים בראש השנה ובראשי חדשיכם כדי שלא יבואו לזלזל במועדות שלא יאמרו יום שני עיקר כמו בשאר חדשים, ולא עוד אלא אפילו בשאר חדשים אינו צריך להזכיר פסוקי המוספין ואפילו לכתחלה, אלא אומר מוסף יום פלוני זה נעשה ונקריב לפניך, וכדגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר (ה"ו), אפילו אמר נעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא.
אלא הפירוש הנכון כמו שקיבל הוא ז"ל מרבותיו, וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן פירש רבנו תם ז"ל, ורבנן ור' יוחנן בן נורי בשהתחיל בקריאתן פליגי, דרבנן סברי אם התחיל לא יפחות מעשר אפילו בדיעבד, ור' יוחנן בן נורי סבר בדיעבד שלש מכולן, אבל אם לא התחיל כלל כיון דאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך. ודברי תימה הם, אינהו אמרו אין פוחתין מעשר מלכיות זכרונות, ואנן ניקום ונימא דוקא בשהתחיל. ועוד, מאי שנא. ויש מרבוותא שפירשו, דאתיא הא דרב חננאל כר' יוחנן בן נורי, אלא שרב חננאל הוסיף ביאור, שאילו אמר בתורתך כתוב לאמר עולה לו במקום קריאת הפסוק, והלכך אם אומר ובתורתך כתוב לאמר ובדברי קדשך כתוב לאמר ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר עולה לו במקום קריאת השלש פסוקים. ותימא הוא בעיני דהא ר' יוחנן בן נורי בדיעבד קאמר הא לכתחילה עשר בעינן, ואם כן היכי מקשים מדיעבד אלכתחלה, כלומר למה שליח ציבור מוציאן, דאע"ג דנפישי קראי ואינו בקי בהן הרי בדיעבד יצא. ועוד מדקאמר כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך, משמע דאפילו לכתחלה אינו צריך יותר. ויש לומר לפי פירוש זה, דכל שאינו בקי הרי זה כדיעבד וכדמשמע קצת בההיא דבנימין רעיא דפרק כיצד מברכין (ברכות מ, ב). ועדיין אינו מחוור, דאינהו בבקי פליגי. וצריך עיון.

ואסיקנא: [משום] דאוושי. כלומר, דנפישי ברכות ואין הכל בקיאין בהן, ואי נמי דיטעה בהן ואפילו הבקיאין. ודכותה בשמעתא קמייתא דנדרים (ב, ב) הלין משום דאוושן מפרש ההיא דפתח ביה ברישא. ומכאן נראה שאין הלכה כר"ג אלא במוספין דראש השנה ויום הכפורים של יובל דאיכא תשע, הא בתפלת השחר ואי נמי בשאר יומי דכפורי דלאו יובל דליכא אלא שבע, כל יחיד ויחיד חייב כבשאר ימות השנה. ותמהני למקצת הגאונים ז"ל שראיתי שפרשו, בהלין תשע של ראש השנה ושבע של יום הכפורים. ואינו אלא ביום הכפורים של יובל הדברים אמורים, ובהדיא גרסינן בירושלמי (סוף פירקין) ר' זעירא ורב חסדא הוי יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אתא צלותא קם ר' חסדא אמר ליה ר' זעירא ולא כבר מצלינן אמר מצלי והדר מצלי אמר ליה דנחתין מערביא להכא אמרינן בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא, והביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, דאלמא בשבע של יום הכפורים לא. ותו שמעינן מינה בהדיא דאפילו לר' זעירא דסבירא ליה כר"ג באילין תקיעתא ולא מצלינן צלותא דמוספי אפילו הכי קא מצלי תפלת השחר, וכדכתיבנא. כך נראה לי.

לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי. פירוש: לא פטר אותן של בית הכנסת שלא שמעו סדר ברכות מפי שליח צבור אלא אותן שבשדות, אבל עם שבעיר דלא אניסי ולא אתי לבי כנישתא לא מפיק להו שליחא דציבורא. ומכל מקום אותן שהן בבית הכנסת פטר כיון דשמעו מפי שליח ציבור, וכדאמרו ליה לרבן גמליאל לדבריך מפני מה ציבור מתפללין, דאלמא לדברי רבן גמליאל אין ציבור צריכין להתפלל כלל אלא כדי שיסדיר שליח ציבור את תפילתו.
ומכל מקום אילו רצו להתפלל לעצמן בבית הכנסת איכא מרבוותא דאמרי דלא מתפללין אלא שבע, אבל כשמתפללין בינם לבין עצמן שלא בחבר עיר מתפללין תשע. וכזה שלח רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, והרבה מן הגאונים ז"ל הסכימו בדבר זה כפי מה שכתוב בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל, דבין יחיד בין שליח ציבור לעולם אין מתפללים שבע בתפלת המוספין אלא תשע. וכן הורה רב שמואל הלוי ז"ל שקיבל מרבותיו ז"ל, ויש להם על מה שיסמוכו, דהא מתניתין דקתני כשם ששליח ציבור חייב כן כל יחיד ויחיד חייב אתשע ברכות קאי, ורבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא ידי חובתן ואמרו לו לרבן גמליאל לדבריך מפני מה ציבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור את תפלתו, ואילו היה הציבור מתפללין שבע לבד היאך יסדיר שליח ציבור תשע שיש בהם שלש ארוכות בשעה שהציבור מתפללין שבע שהן קצרות. ולא ירדתי לסוף דעתם בראיה זו, ואדרבה מינה משמע דאין הציבור מתפללין אלא שבע ולא תשע, דהא שליח ציבור יורד להוציא את הבקיאין, ואם איתא דאינהו מתפללין תשע וכבר יצאו, לדיליה נמי למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. ויש לומר להוציא מקצת הבקיאין אם לא התפללו, ולהוציא עם שבשדות דאע"פ דלא אתו לבי כנישתא דשליח ציבור מוציאן אע"פ שלא התפללו.
ועוד הביא ראיה, דאם איתא רבנן גופיהו מאי מקשו ליה מפני מה צבור מתפללין והלא תפלתן אינה כתפלת שליח ציבור, וצריכין עדיין לתפלת שליח ציבור להוציאן ידי תשע. ובזו נראה לי שלא אמרו ביחיד שבע אלא להקל, כיון ששליח ציבור מוציאן, ואם כן למה ציבור מתפללין אפילו שבע שהרי שליח ציבור מוציאן בדעדיפי מינייהו. ועוד הביאו ראיה מרבן גמליאל עצמו, שהקשה לדבריהם מפני מה שליח ציבור יורד לפני התיבה, ואם איתא מאי קושיא, כדי להוציאן ידי תשע שהם לא התפללו אלא שבע. וגם בזו יש לומר דלדבריהם דרבנן קאמר להו, דלרבנן כיון שאין שליח צבור מוציא את הבקי אף היחידים צריכין להתפלל לעצמן תשע, וכדקתני מתניתין כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ומן הטענה הזאת נראה לי שאין להביא ראיה מדאמר מאי שנא הני, כלומר, דפסקינן בהו כר"ג אילימא משום דנפישי בהו קראי דמלכיות זכרונות ושופרות, ואסיקנא אלא משום דאוושי, כלומר, שברכותיהן ארוכות, דשמעת מינה לכאורה שכל יחיד ויחיד חייב בהן אלא שהקלו שיוציאם שליח ציבור בהן כדי שלא יבואו להשתבש בהן מתוך שהן ארוכות, והלכך כל שהן מסדרין לעצמם מתפללין תשע ולא שבע. אלא שיש לי לומר, דכל שאתה מצריך את היחידים להתפלל לעצמן ואין שליח ציבור מוציא אותן אף הן מתפללין תשע, כיון שהן עצמן צריכין להתפלל ואין שליח ציבור מוציאן דאם כן ידי תשע לא יצאו, ולעולם אין שליח צבור יורד לפני התיבה ומתפלל אלא מה שהוא צריך להוציא ידי חובת היחידים, והיינו נמי דקא אהדרו ליה רבנן לרבן גמליאל כדי להוציא את שאינו בקי, אלא ודאי לרבנן דאמרי אין שליח ציבור מוציא את הבקי צריכין הן להתפלל תשע, והיינו דקאמרי מאי שנא הני דלא פסקינן בהו כרבנן משום דאוושי, כלומר, לכשתמצא לומר הלכה כרבנן אף בהני צריך הוא כל יחיד ויחיד להתפלל לעצמו, ואם אתה מצריכן לומר תשע אתי לאשתבושי בהו. ומכל מקום טפי משמע הכין שאין שליח ציבור יורד ומתפלל אלא במה שהיחידים מתפללין לעצמן, וכן עמא דבר.