שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 3 · הלכה 1 · Segment 4

והכא את אמר אכין. מכאן משמע כפירש"י בפרקין דף כ"ז ע"ב דאף לרב דאמר מתה ראשונה מותר בשניי' קשיא מתני' וכ"ש הוא. אבל תוס' כתבו שם בשם ריב"ן דלא פריך לרב משום דרב סובר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים דהאחת צריכה חליצה משתיהן ושוב אי אפשר לייבם השניי' דהויא אחות חלוצתו אבל ר' יוחנן כשמואל ס"ל דח"פ אינה צריכה לחזור ע"כ. וקשה לקמן בפרקין אמרינן מאן דאית ליה חליצה פטור חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. ומסקינן שם ר' יוחנן סובר חליצה פטור א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא ידע ר"י טעם אחיות יבמות הא שנייה צריכה חליצה משניהם אידך ה"ל אחות חליצה. גם לקמן מסקינן רב דאמר חליצה קנין לית ליה קיים וי"ל שמעון בר בא דאמר משמיה דר"י חליצה פטור סובר כר"ז דאמר משמיה דר"י איני יודע טעם אחיות מה הן ור' בא סובר דר"י כשמואל ס"ל כמ"ש תוס'. אך קשה לקמן גרסינן ר"ז אמר חליצה קנין ודוחק לומר דר"ש בר בא סבר כוותיה דר"ז בחדא ופליג עליה בחדא. גם לקמן משמע דליכא מאן דפליג אהא דר"ש בר בא דקאמר מיליהון דרבנן אמרין חליצה פטור ולא מייתי דר' בא דמוכח מיניה דסובר ר"י חליצה קנין. ובעיקר תירוצו של ריב"ן קשיא לי עדיין תיקשי לרב סיפא דתנן אם קדמו וכנסו מוציאין מידן אמאי בשלמא ראשון אמרינן ליה מאן שריא לך אלא שנייה אמר חבראי שנייה ייבם אנא ראשונה מייבם. כדפריך הש"ס שם לר"י. ואין לומר לרב מוקמי מתני' בשידוע איזו הראשונה ואיזו השנייה וקדמו וכנסו היינו שכנס הראשון הראשונה והשני השנייה ששניהם אסורין דהא לרב מתה הראשונה שנייה מותרת א"כ ה"ה נתייבמה הראשונה נמי מותרת השנייה דהא פקעה זיקה בייבום הראשונה. וי"ל כיון דס"ל לרב חליצה פסולה חוזרת על כל האחין גם עם ביאה פסולה לא ניתרת השנייה דגזרי' ביאה אחר ביאה משום ביאה אחר חליצה ואחר חליצה וודאי אסור שהרי גם הוא צריך לחלוץ. וגדול' מזו אמרי' בבבלי דף נ' גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה. ובתוי"ט במשנתינו כ' ואני תמה על הרמב"ם שבפ"ז מה"י פסק כר"י ופסק נמי שם שאם קדמו וכנסו מוציאין מידן ולר"י אחיות אינה משנה ע"ש ולפמ"ש ניחא דכ' הה"מ פ"ה דהרמב"ם פוסק כרב חליצה פסולה חוזרת על כל האחין נמצא דל"ק כלל ממתני' לא מרישא ולא מסיפא וכמ"ש תו'. מיהו קושייתו על הרי"ף והרא"ש לא נסתלק' בזה שהרי מפורש בדברי הרי"ף דהל' כשמואל דח"פ אינה חוזרת על כל האחין. לכך נ"ל דהיינו טעמא דלא פריך ריב"ח לרב משום דרב חייש למיתה וקסבר אסור לבטל מצות יבמין כדמוכח בבבלי ר"פ כיצד הלכך חולצות ולא מתייבמות כמפורש שם דף יח דגזרי' חליצה ואח"כ ייבם שמא ייבם ואח"כ יחלוץ. וריב"ח דפריך לר"י ידע דר"י לא חייש למיתה וא"ת א"כ ה"ל פלוגתא דרב. ור"י ה"ל למפסק כר"י וי"ל מצינו דשמואל קאי כוותיה דרב דבבלי דף יח פריך תרתי דשמואל ל"ל ומשני דסד"א דוקא מחיים וכו' גם מדלא אר"י הלכה כמ"ד יש זיקה ע"ש. ש"מ דס"ל לשמואל ור"י דכך הדעת נותנת דחיישי' למיתה ולביטול יבמין והשתא ניחא גם מה שהקשה על הרי"ף והרא"ש שהביא דברי ר' יהודה ושמואל להלכה ע"ש ועמ"ש בסמוך ובחי' הרשב"א:

אלא כשמתו זה אחר זה. גם בבבלי פריך ולימא דנפלו בבת אחת ומשני לא סתם לן תנא כר"י הגלילי וכתבו תוס' לר' יוחנן הוא דמסיק הכי אבל ר"ח מוקי מתני' בשבועת העדות כר"י הגלילי. לפ"ז י"ל להכי לא פריך לרב ממתני' דרב מוקי מתני' בנפלו בבת אתת וכרי"ה ותימא שלא תירצו תוס' כן וא"ל דמ"מ קשיא סיפא אם קדמו וכנסו אמאי יוציאו מידו הא תרווייהון בספק כנסו דאין זה ספק אלא שניהם אסורים דלא שייך למימר בהו שהותר'. מיהו לרב ודאי קשיא למה יוציא השני הא כבר הותרה אשתו בייבום הראשונה ולא גריע' זו משנייה ודאית דאמר רב מתה הראשונה הותרה השנייה ועמ"ש לעיל בסמוך:

היא דא וכו'. בבבלי דף כז אמרי' דר' יוחנן סובר מתה הראשונה מותר בשנייה וצ"ל דסובר ר"י יש זיקה וכ"כ תו' שם בד"ה איתיביה וכו' ע"ש וקשה א"כ למה קאמר שאינו יודע טעם אחיות יבמות וטעמא דחולצות ולא מתייבמות משום דאסור לבטל מצות יבמין לימא דמתני' אתיא כמ"ד אין זיקה ויש לומר דלא ניחא לאוקמי סתמא דמתני' כמאן דאמר אין זיקה דתנן לקמן בפרקין גירש ואח"כ מת אבל מת ואח"כ גירש אסורה ש"מ יש זיקה וצ"ע:

אילו ג' אחין וכו'. קצת קשה היא גופא מנ"ל שאחיו מאמו מותר בה וי"ל ה"ק לא לישתמיט תנא דלימא הכי ודוחק: