שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 13 · הלכה 14 · Segment 3

שניהן יכולין לעקור החזקה. כתבו תוס' דף קיב בד"ה היא אומרת וכו' ומיהו י"ל דאיהי נמי בעיא גט אפי' שניהם מודים שלא בעל והא דנקט והוא אומר בעלתי וחזר ואמר וכו' ה"ה אפ' לא אמר בתחלה בעלתי אלא לאשמועינן דאפ"ה כופין אותו לחלוץ ע"כ. ותימא מדקאמר שעוקרין החזקה ש"מ דנאמנים ואינה צריכה גט. וכ"מ בירוש' קידושין פ"ג דמדמי ליה לסמפון דקידושין אם שניהם מודים שלא נתקיים התנאי נאמנים והקידושין בטלים וא"ל דאיירי ששניהם מודים תוך שלשים דא"כ אינן עוקרין החזקה. ועמ"ש בסמוך דאפי' נגד הצרה נאמנים וצ"ע:

הוא אמר גט אשה וכו'. כ' המהרש"א דף קיב ברש"י בד"ה אר"א וכו' וקשה לר"א ע"כ הא דקתני בסיפא בזמן שהוא מודה כופין איירי בשאמר מתחלה לא בעלתי א"כ לא שייך לומר שנתן גט לביאתו וקשיא עד שכופין לחלוץ וכו' וי"ל איידי דתני ברישא כופין לחלוץ תני סיפא כופין לחלוץ ע"כ. ותימא וכי משום איידי תנא היתירא במקום איסורא דהא בסיפא לדבריו חובה הוא לכפותו ליבום ולא לחליצה. ונ"ל ודאי סיפא איכא לאוקמי בשגט יבמין יוצא מתחת ידה והא דלא מוקי נמי רישא בכה"ג דא"כ צ"ל דאומר בעלתי אחר גט יבמין ועביד איסורא פשיטא דאינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע אבל בסיפא דאמר מעיקרא לא בעלתי ניחא וזה ברור לענ"ד ועיי' בחי' הרשב"א בסוגיין:

ר"י בעי לאחר ל' יום וכו'. עיי' פי' בקונט'. וא"ת ולמה לא קשיא ליה לר' יוסי ארישא וכדמקשה בסמוך דאפילו למשנה אחרונה אין כופין לחלוץ וי"ל קסבר ר' יוסי למשנה אחרונה כל שנותנת אמתלא לדבריה כופין אותו לחלוץ הלכך לא קשיא ליה רישא אלא מסיפא הוא דקשיא ליה וצריך לאוקמי בשהגט יוצא מתחת ידה. ומכאן סייעתא לדעת רש"י דסובר למשנה אחרונה כופין לחלוץ וכמ"ש. ועמ"ש לעיל פי"ב ה"ז בד"ה כללו וכו':

פשיטא דהוא מעלה לה מזונות וכו'. נראה בתוך שלשים איירי דאי לאחר ל' מאי קמיבעי' ליה אם יורש נכסי אחיו פשיטא דיורש דהא איכא חזקה דמסייעא ליה וקיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות כ"ש דמוציאין ממון ע"פ חזקה והכחשתה כמאן דליתא והא דמבעיא לן בהיא אומרת נבעלתי וכו' מהו שיירשנה דמספקא לן אי מהני הודאתו ובהוא אומר בעלתי וכו' פשיטא לן שמעלה לה מזונות אע"ג לפי דבריה שאומרת שלא נבעלה אין לה מזונות יש לומר בסיפא הודאתה לחייב אחרים דהיינו יורשי' אמרינן הודאתו עדיפא אבל ברישא הודאתו לחייב עצמה מהני הודאתו אע"ג דגם הודאת' לחייב עצמה שאין לה מזונות אין זו הודאה לחובתה דהא לפעמים מעשה ידיה עדיפי ממזונותיה אע"ג דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ אית לה איבה. והנה זה כמה נסתפקתי תובע ונתבע שכפי טענת התובע נפט' הנתבע וכפי טענת הנתבע יצא חייב הדין עם מי ועלה בדעתי לפשוט ספיקא דידי מהכא דהא לפי דברי האשה אין לה מזונות אפ"ה שמעינן לדברי הבעל ויש לה מזונות אך לפמ"ש עדיין הספק במקומו עומד. וא"ת למה יעלה לה מזונות ליהוי כטענו בחטים והודה לו בשעורים דפטור דשעורים לא תבע ה"נ איהי לא תבעה מזונות וי"ל דהתם הטעם משום מחילה דאמרי' מסתמא מחל לו השעורים אבל הכא ודאי לא מחלה לו מזונות אלא דאומרת שלא נתחייב לה מזונות כיון שלא בא עליה ועכשיו שמאמינים לו שבעל חייב במזונותיה וצ"ע:

הדרן עלך פרק בית שמאי