שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 4 · הלכה 13 · Segment 2

המחזיר גרושתו משניסת פסלה מן הכהונה וכו'. כ' הרמב"ם רפי"ח מהא"ב מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה כל שאינה בת ישראל ושנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל וכ' הה"מ לא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משניסת דהא ודאי לא פסל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לפי שלא אמרו כן אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה מ"מ עדיין היה לו לבאר ע"כ. ולי קשיא ממ"ש פ"ו מהל' תרומות הלכה ו' ובת כהן וכו' שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמ"ש בהא"ב הרי היא אסורה לאכול בתרומה וכו' ע"כ. הנה סמך עצמו על הכלל שכתב בהא"ב והכא בתרומה ודאי הך כללא ליתא דהא מחזיר גרושתו משניסת אף שנבעלה לאסור לה מ"מ לא נפסלה מתרומה דלאו זר אצלה מעיקרא. ואפשר שלזה כיון הה"מ שכתב ועדיין ה"ל לבאר. ודוחק לומר דדוקא כשנבעלה לאסור לה ונעשית זונה או חללה ע"י ביאה זו היא דמיפסלא בתרומה אבל כל שכבר נתחללה כגון זו שאסורה לכהן מטעם גרושה לא מיפסלה מתרומה דבי נשא ע"י בעילת האסור לה דאדרבא הסברא נותנת שזו פשיטא אסורה אי לאו היתירא דאינו זר אצלה מעיקרא וצ"ע. ונראה לפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"י בן כיפר בבלי דף יא' דאמרי טומאה דכתיב במחזיר גרושתו לאו עלה קאי דכיון דאיעקר קרא מפשטיה איעקר וכ"כ הרא"ש א"כ צרתה ודאי מותרת דלא דמיא כלל לצרת ערוה קשיא הא דכתיב במחזיר גרושתו כי תועבה היא ל"ל דללמד שאין צרתה תועבה ל"צ קרא וצריך לומר ללמד היא תועבה ואין בניה תועבין וכשרים לכהונה וקשיא מאי ס"ד לומר שיהיו בניה תועבין וצ"ל דס"ד למילף בק"ו מאלמנה לכה"ג ומה אלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל לא כ"ש שבנה פגום הא ק"ו פריכא הוא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת משא"כ זו שהיא עצמה מותרת בתרומה דאינו זר אצלה מעיקרא אעכ"ל דאף זו אסורה בתרומה וה"א למילף בניה מק"ו מאלמנה לכה"ג לכך איצטרך היא תועבה. והיינו כדעת הרמב"ם וכדא"ר יוחנן בסוגיין. וסוגיא דבבלי פ' אלמנה דקאמר הש"ס דמחזיר גרושתו מותרת בתרומה אתיא כמ"ד בבבלי בדף יא דאף לרבנן סברא לומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואיצטרך היא למעט צרתה אבל לאיכא דאמרי דסובר דלרבנן אמרי' מסברא כיון דאיעקור איעקור כמ"ש הרא"ש ודאי דמחזיר גרושתו אסורה בתרומה מיהו מדברי רש"י נראה שהפריז על המדה שכתב בדף סט ע"א בד"ה ואימא וכו' אלמה תניא היא כשרה וולדה כשרה ואוקמינן כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה ע"כ. וכ' המהרש"א דאוולדה קאי דכשר לכהונה ש"מ דהיא מותרת לתרומה דאל"כ ניליף מאלמנה לכה"ג ולרבותא בעלמא קאמר הכי דבפשיטו' אית ליה למידק מדקאמר היא כשרה ש"מ לתרומה ע"ש. ומלבד שדבריו דחוקים ורחוקים מפשט קשיא נמי דליכא למידק מוולדה דהיא מותרת בתרומה דלמא וולדה כשר מדכתיב היא תועבה ודרשינן אין בניה תועבים אבל היא עצמה אסורה אפי' בתרומה. ונ"ל דקשיא לרש"י לרבנן דר"י בן כיפר למה לי היא תועבה דלהתיר צרתה ל"צ קרא כמ"ש ולהתיר בניה נמי ל"צ קרא דמהיכי תיתי לפסלו דמאלמנה לכה"ג ליכא למילף דאיפרוך הק"ו אלא ע"כ לומר דאפי' כהן המחזיר גרושתו בניו כשרים דהא דכתיב גרושה לא יקח היינו גרושת אחרים אבל לא גרושתו. והשתא סוגיא דפ' החולץ מ"ד מידי אריא וכו' אתיא כמ"ד לרבנן דר"י בן כיפר אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואיצטרך היא תועבה למעט צרתה ומ"ד איכא למפרך וכו' סובר לרבנן אמרי' כיון דאיעקר וכו' וכן הלכה והיא כשרה דתניא בברייתא היינו שבניה מכהן כשרים. ורש"י בסוגיא דאלמנה פירש אליבא דהלכתא ומייתי ראיה השתא דהיא כשרה לכהן ובניה מכהן כשרים כ"ש דאוכלת בתרומה. ובמ"ש ניחא קושית המהרש"א בדף מד בגמרא בד"ה איכא למפרך וכו' ויש להקשות וכו' אי הפרכא גמורה ל"ל היא תועבה וי"ל בדוחק וכו' ע"ש ואף אם נסבול דחוקו קשה למה לא קשיא לתו' גם לרבנן לפי המסקנא ל"ל היא תועבה וכמש"ל. אלא ודאי מאן דקאמר איכא למפרך וכו' סובר דלרבנן כיון דאיעקר וכו' והיא תועב' איצטרך למעט בניה מכהן דכשרים לכהונה. ומאן דפריך היא תועבה נמי ואין צרתה תועבה וכו' סובר דלרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ומה שתמהו תוס' לר"ע מאי דריש מהיא תועבה וכו' ולא מצי למדרש ואין צרתה תועבה דלא שייך בה צרתה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ע"ש. י"ל דאיצטרך קרא לגופא דסד"א אף היא בת חליצה ויבום היא ככל חייבי לאוין דאתי עשה ודחי ל"ת לכך איצטרך היא תועבה דאסורה ליבם וסד"א דליהוי כערוה לפטור צרתה לכך כתיב היא למעוטי דלאו צרתה היא וחייבת ביבום וכמ"ש תוס'. ובמ"ש ניחא הא דמקשי תוס' דף ט' ע"א בד"ה והרי וכו' בכל דוכתא פשיטא ליה לש"ס דחייבי לאוין לר"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו וכו' ותימא לר"י אמאי לא אמרינן נמי לר"ע דליתי עשה ולידחי ל"ת ע"כ. ולפמ"ש מדכתיב היא תועבה יליף דקמ"ל קרא דתועבה היא ליבם לפי שהיא מחייבי לאוין ונכון הוא ועמש"ל דף ב' ע"ב בתו' בד"ה יבמתו וכו' ומ"ש הרמב"ם כל שנבעלה לאדם שאסורה להנשא לו הויא זונה. כ"ה דעת רש"י כמ"ש דף סא ע"א. והראב"ד ותוס' חלוקים עליהם וסברי דאין זונה אלא מחייבי כריתות. ונ"ל דראיית רש"י והרמב"ם מהא דאמרי' בבבלי בסוגיין ה"נ כיון דבא עליה עשאה זונה ופסלה מתרומה וקשיא מנ"ל דזונה אסורה בתרומה וצ"ל מדכתיב כי תהיה לאיש זר אפי' חייבי לאוין דאית בהו הויה אם נבעלה להן פסולה מתרומה ועכ"ל מטעם זונה מיפסל הנך. דכל דמיפסלי מתרומה אסורי' לכהן מק"ו מגרושה דשריא בתרומה ואסורה לכהן ובקרא לא כתיב אלא גרושה זונה וחללה לא יקחו ואס"ד דלאו משום זונה מיפסול בתרומה הנך למה לא כתבו בקרא דכהנים וא"ל כיון דשמעינן להו מק"ו ל"צ קרא דא"כ זונה ל"ל דטפי איכא למילף זונה שנבעלה לחייבי כריתות מק"ו מגרושה מחייבי לאוין. אלא ודאי זונה דכתיב בכהנים אתי לאורויי לן מאיזה טעם נבעלה לפסול לה אסורה בתרומה משום דזונה היא. והיינו דמשמע בכל דוכתא דשם זונה גורם לפסול מתרומה ואע"ג דכתיב כי תהיה מ"מ אף מחייבי כריתות הויא זונה מק"ו דחייבי לאוין. וא"ת אף ח"כ ע"י קידושין דלא הוי זר אצלה מעיקרא לא לפסול בתרומה דומיא דחייבי לאוין י"ל דהא דבעינן שיהא זר אצלה מעיקרא ילפינן מלאיש דמיותר דהל"ל כי תהיה לזר אלא ללמד דבעינן שיהא זר אצלה מעת היותו לאיש והשתא מדסמיך לאיש לכי תהיה ולא כתיב ובת כהן לאיש זר כי תהיה אלא ללמד דלא בעינן זר אצלה מעיקרא אלא הנך דאית בהו הויה. ומתוך מ"ש מתבאר שכל מה שדחקו תוס' בסוגיין בד"ה ה"נ וכו' אינו אלא לפי שיטתם דסברי דאין זונה אלא מח"כ משא"כ לשיטת רש"י והרמב"ם ניחא הכל כמו שבארנו. ועיין הטיב בדברי תוס' אלו. ומעתה מ"ש הרשב"א בחי' דף סח ע"א בד"ה מה"מ אר"י אמר רב ובת כהן וכו' לישנא קטיעה נקט וה"ק וכו' אבל לדברי חכמים וכו' שנבעלה בעילת זנות הויא זונה הכא פשיטא דהויא פסולה דה"ל זונה וזונה בהדיא כתיבא אלא לר"א דאמר אין זונה אלא כשמה שטועה מתחת בעלה קאמר מה"מ ע"ש. ופירושו דחוק למוקמי כולא סוגיא ושקלי וטריא דאמוראי טובא שלא אליבא דהלכתא. גם מ"ש דזונה בהדיא כתיבא קשה אף דכתיב בהדיא דאסורה לכהן דמיפסלא לתרומה מי כתיב ואימא דדמיא לגרושה. ולפמ"ש ניחא דלא שמעינן דנבעלה לפסול לה הויא זונה אלא מלאיש זר ופריך שפיר מנא הני מילי לכולהו תנאי והבן. ועמש"ל פ"ה ה"ד בד"ה בלא כך: