שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 5 · הלכה 4 · Segment 3

ולא כבר תנינן וכו'. נראה דקושייתו סיפא חלץ ועשה מאמר וכו' למה לי כיון דתנא נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום דה"ל חליצה פסולה כ"ש דאין אחר חליצה כשרה כלום אלא בשביל סיפא אחת יבמה אחת וכו' הדר ותני לה. ועיי' בתוס' בבבלי בד"ה חלץ וכו':

תיפתר או כר' וכו'. בבבלי משני מתני' ר"ע וכו' עי"ש. ומסוגיא זו קשיא לשיטת הרמב"ם דחלוצה וצרותיה אינה אלא מד"ס. ולפמש"ל בסמוך בתוס' בד"ה הבא על חלוצתו וכו' ניחא. ואי קשיא למ"ד חלוצה דרבנן מתני' כמאן י"ל כמו דמשני כאן דמתני' אתיא כרבנן ושלא לדעת או לדעת וכו'. ונ"ל דהא דמייתי בבבלי בפרקין דף נב ע"ב תניא אידך החולץ ליבמתו וכו' דנראה כמיותר לא בא אלא לתרוצי מתני' דאיירי שלא לדעת ואין צריכין לדחוק דמתני' ר"ע כדמשני מעיקרא ע"ש. מיהו הא קשיא לי אחרי שאמוראי טובא דחקו לפרושי הך ברייתא למה לא פירשו הא דקא"ר אם קידשה לשום אישות היינו מדעת' צריכה גט לשום יבמות היינו שלא מדעתה א"צ גט. וא"ל דלית ליה לבבבלי הך סברא הא פלוגתייהו דר' ורבנן שנויות בבבלי דף יט ע"ב ע"ש. והא ודאי ליכא למימר א"כ תרתי דר' למה לי שכן דרך הברייתות שחכמים רבים סדרו הברייתות וכל אחד שנאה בלשון אחר:

מה ביאה קונה בין לדעת וכו'. משמע דסבר ר' מאמר דאורייתא. וכ"מ בבבלי דף יט ע"ב דגרסי' שם מ"ט דר' גמר מביאה דיבמה שהי' בע"כ אף קידושין בע"כ. מדקאמר גמר משמע דאורייתא הוא. אבל תוס' כ' שם אע"ג דמאמר אינו אלא מדרבנן מ"מ מר מסתבר ליה דעשאו חכמים כביאה וכו' וכה"ג איכא פ"ק דב"מ דקאמר מר יליף מציאה מגט וכו' ע"כ. לא ידעתי למה דחקו לומר דר' סובר מאמר דרבנן הא איכא תנאי טובא דסברי מאמר דאורייתא כדא"ר יוחנן דף נב ע"ב ועמש"ל פ"ה ה"א בתוס' בד"ה ר"ג. גם ראיי' תוס' מפ"ק דב"מ כבר תמה עליהם הש"ך בח"מ סי' רמ"ג ע"ש ומ"ש בחי' ב"מ ואין כאן מקומו: