שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 13 · הלכה 1 · Segment 3

אתיא דב"ש כר"ל וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' וב"ה כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתי למימר דבעילתו בעילת זנות. וקשה לישני ב"ה לית להו דר"ל ולא הוי בעילת זנות וי"ל הא דקאמר בבלי טעמא דב"ש שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לאו משום דהויא לה זונה למפרע אלא גנאי הוא שבעל אשה שאין לו בה קידושין ובהא מודו ב"ה דהא במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי קאמרי ב"ה צריכה ממנו גט שני ומסיק בבבלי דהיינו טעמא דב"ה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לשם קידושין נתכוונו אבל הירוש' קאמר טעמא דב"ש דהוי זנות גמור וא"ת תיקשי לירושלמי מאי טעמא דב"ש במגרש ולנה עמו בפונדקי למה א"צ גט הא ודאי לשם קידושין בעל דודאי לא יעברו אלאו דלא יהי' קדש ולא תהיה קדשה. ותו' כ' בד"ה טעמא וכו' שאני התם כיון דגירשה ונתייחד עמה גלי דעתיה שבעילתו בעילת זנות אבל הכא שהי' דרך נישואין וכו' ע"כ. נראה דלשיטת הירושלמי אין תירוצם מספיק דודאי אית לן למוקמינהו אחזקת כשרות ולא עברי אדאורייתא וי"ל הירושלמי לשיטתי' דקמפרש בגיטין טעמא דב"ש דמסתמא לא בעיל דס"ל לא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת ליה וה"ה דהמ"ל סברי ב"ש כר"ל ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לא בא עליה:

הדא אמרה עברה ומיאנה וכו' אין מיאוניה מיאונין. וא"ת הא דייקינן לקמן בשמעתין מפישון הגמל דלב"ש מיאוניה מיאונין וי"ל רב חסדא דאמר לקמן בדיעבד הוי מיאון סובר טעמייהו דב"ש לאו משום דאין אדם עושם בעילתו בעילת זנות אלא משום פירי דאי אמרת תמאן שמיט ואכיל וכ"ה בבבלי והיינו דקאמרו ב"ש פישון הגמל במדה כפישה מדד שהפסיד נכסי מלוג שלה ונתבטל טעם התקנה שתיקנו שאין הנשוא' ממאנת. וא"ת למ"ד טעמא דב"ש משום בעילת זנות תיקשה קושית הש"ס לקמן העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו י"ל כמ"ש תוס' קידושי קטנה דרבנן ואפקעינהו רבנן קידושי מיניה מיהו לר' אבון דאמר לב"ש הוי איסורא דאורייתא במה שנעשה בעילתו בעילת זנות הדרא קושיא לדוכתה וי"ל ר' אבון מפרש הא דתניא א"ל ב"ש פישון הגמל במדה כפושה מדד היינו שנהג מנהג רמאות בקידושי הקטנה ההיא ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכה"ג משני בכמה מקומות בבבלי והרשב"א בחי' בר"פ כ' בש"א אין ממאנין אלא ארוסות בדיעבד מיאוניה מיאונין והיינו דקתני אין ממאנין ולא תנן נשואות אינן ממאנות ומייתי ראיה מפישון הגמל כדמסקינן לקמן ע"ש. וקשה מאי ראיה מייתי מדלא תנן נשואות אין ממאנות דא"כ לא שמעינן נכנסה לחופה ולא נבעלה כמ"ש בסמוך בתו' בד"ה נכנסה וכו' ומפישון הגמל אין ראיה דסוגיין לקמן למ"ד טעמא דב"ש משום פירי וכמ"ש בסמוך ורבה ורב יוסף בבבלי פליגי עליה ומפרשי טעמייהו דב"ש משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ונראין דבריהם ואיך מייתי ראי' מירושלמי דלקמן ולא ראה תחילת הסוגיא דאיכא מאן דפליג וסובר לב"ש בדיעבד אין מיאוניה מיאונין וי"ל הרשב"א מפרש הא דפריך בסמוך וכי העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו היינו לר' אבון דאמר לב"ש בעילת זנות מדאורייתא היא ומסיק ר"ח דליתא לדר' אבון וב"ש סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות נמי מדרבנן וכדאמרו כולהו אמוראי בבבלי וכמש"ל וכוותייהו נקטינן. ובזה מיושב קושית תוס' הנ"ל. מיהו קושיא הראשונה צ"ע:

נכנסה לחופה ולא נבעלה וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר. משמע דפשיטא ליה דאפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה סברי ב"ש דאינה ממאנת. והדין עמו כדפירש"י מדקאמרי אין ממאנין אלא ארוסות משמע לאפוקי נכנסה לחופה ולא נבעלה או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל דנפקא לה מכלל ארוסה. מיהו להירושלמי דמיבעיא ליה י"ל דלכך לא נקט נשואות אינן ממאנות לאשמועינן דבדיעבד מיאוניה מיאונין וכמ"ש בסמוך בשם הרשב"א. ויש להביא ראיה לדעת הרשב"א בהא דגרסי' בבבלי לעיל דף פט ע"ב תניא מאימתי אדם יורש את אשתו הקטנה בש"א משתעמוד בקומת' ובה"א משתכנס לחופה. ומסיק ב"ש תרתי בעי משתכנס לחופה ועמדה בקומתה ופירש"י את אשתו קטנה אם מתה ולא אמרינן שמא עתידה היתה למאן ואישתכח דלאו אשתו היא. וקשה לב"ש למה לי שתעמוד בקומתה הא אינהו סברי משנכנסה לחופה אינה יכולה למאן עוד א"כ למה לא יירשנה. מיהו אי בדיעבד לב"ש מיאוני נשואה הוי מיאון ניחא: