שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 13 · הלכה 7 · Segment 3

אר"י זו דברי ר"ג וכו'. בקונט' הגהתי דאר"י דליכא למימר מדתנן סתמא רג"א תמתין עד שתגדיל ותצא וכו' ולא תנן ותינשא דייק דסובר ר"ג המקדש אחות יבמתו נפטרה וכו' די"ל מתני' כמי שקידש בהיתר דמיא שהרי כבר קנויה היא לו במקצת ובהא אפשר גם ריב"ב מודה דהא בקידש בהיתר מודה ריב"ב דא"צ להמתין כמ"ש תוס' בבבלי לעיל פ"ב דף יח ע"ב אלא ודאי דר"י תני בברייתא מפורשת דר"ג סובר המקדש אחות יבמתו נפטרה אחות'. כתבו תוס' פ"ג דף כט ע"א בד"ה אי כר"ג וכו' אע"ג דקידושי קטנה דרבנן מ"מ הקלו בה מבבעלת מאמר דכנוסה היא אצלו קודם זמן גדולה והא דפריך מינה לעיל פ"ב אהא דר"מ אוסר לבטל מצות יבמין ור"ג שרי לבטל מצות יבמין אע"ג דהכא כנוסה אצלו מעיקרא מ"מ פריך אהא דר"מ חייש לספיקא ור"ג אפי' לודאי לא חייש ע"כ. הנה מ"ש דכנוסה היא אצלו קודם זמן גדולה. קשה טפי הל"ל שכן כנוסה אצלו קודם זמן נפילה דה"ל כמו כנוסה בהיתר דכ"ע מודים שדוחה הזיקה וכמ"ש בשם תוס' בסמוך. ומ"ש והא דפריך וכו' לא ידעתי מאי קשיא להו הא ודאי לא דמיא לגמרי למקדש בהיתר ואס"ד דסובר אסור לבטל מצות יבמין טפי אית לן למימר מלמדין אותה שתמאן כדי לקיים מצות יבמין דהא אין שום איסור דאורייתא במיאון אלא הרחקה בעלמא שיש לרחק מן המיאונין כמפורש בבבלי בפרקין מלומר שתמתין עד שתגדיל ותדחה מצות יבום לגמרי. ובבבלי בסוגיין גרסי' מ"ט דר"ג קסבר קידושי קטנה כי גדלה גדלי בהדה או דלמא קסבר המקדש אחות יבמה נפטרת וכו' אמר רב טעמא דר"ג דקסבר המקדש אחות יבמה וכו' אי בעל אין לא בעל לא ע"כ. מהכא משמע דמסברא קאר"י זו דברי ר"ג ומאן דגרס במתני' ותנשא לאו דוקא בנישואין אלא כל שגדלה גדלי בהדה. אך אין לשון הש"ס משמע כן ונ"ל דבהא פליגי מ"ד ותנשא סובר בבעילה סגי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לשם קידושין בעל ומ"ד ותתארס סובר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים בעל וצריך לקדשה בפי' והיינו פלוגתייהו דרב ושמואל בבבלי בסוגיין ושמואל כר"י ודברי תוי"ט בד"ה תמתין וכו' איהו וכו' ע"ש וצ"ע. ובמ"ש מיושב קושית תו' דף קי בד"ה קסבר וכו' וא"ת ולשמואל וכו' ע"ש דקסבר שמואל ר"ג עד שתגדיל ותתארס קאמר דהא מתני' סתמא תנן עד שתגדיל. גם מה שמקשי' תוס' שם ומיהו קשה תיקשי לשמואל מרבנן דר"א דתניא ומודים וכו' החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת דמסתמא בועל לשם קידושין דא"ל דאיירי שפירש שבועל לשם קידושין דא"כ היכי פריך מינה בהמדיר לרבא אלא ע"כ כשבועל סתם ולא מצי לאוקמי בשפירש דא"כ היינו החזירה כשהיא גדולה ע"כ. י"ל דאיירי בשאירסה כשגדלה וא"ל א"כ היינו החזירה כשהיא גדולה דבריי' זו ואצ"ל זו קתני דכשהחזירה כשהיא קטנה לא עמדה על היבם באיסור אלא זמן מועט משא"כ בשהחזירה כשהיא גדולה וסד"א בכה"ג. אף רבנן מודו לר"א שחולצת ולא מתייבמת. ואף דמסיק בבבלי דף קט דאין טעמא דר"א מפני שעמדה עליו באיסור רבותא מיהו איתא אי עמדה עליה באיסור זמן רב או זמן קצר ע"ש. והא דפריך מינה לרבא אין ראיה דהא רבא קאי התם אליבא דרב ושמואל כמפורש שם בפירש"י ולרב ודאי הך ברייתא דומיא דמתני' דהכא מוקי לה דאיירי בשבעל סתם ועי"ל דביתומה שגירשה והחזירה מודה שמואל דאפי' בבעל סתם סגי דודאי בועל לשם קידושין דדוקא בסתם קטנה שלא מיאנה סובר רב אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום ובועל לשם קידושין ושמואל סובר אין אדם יודע וכו' וטעמא דשמואל דאדם טועה וסובר קידושי קטנה מיתלא תליא וכי גדלה גדלי בהדה אבל ביתומה שגירשה והחזירה ליכא למטעי דגרסי' בבבלי דף ק"ח אר"י אמר שמואל חוזרני על כל צדדי חכמים ולא מצאתי אדם שמשוה מדותיו בקטנה כר"א ש"מ שמואל כר"א ס"ל דאמר אין מעשה קטנה כלום ואינו זכאי לא במציאתה וכו' וכן מפורש בברייתא התם א"ר נראין דברי ר"א מדברי ר"י שר"א השוה מדותיו. והיכא דא"ר נראין הכי ס"ל. והשתא קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והחזירה מעיקרא זכה בכולן וכשהחזירה אינו זכאי בכלום אי לאו צורבא מרבנן הוא ודאי מישאל שאל לחכמים מ"ש מעיקרא דזכה בכולן ומ"ש השתא דאינו זוכה ויגידו לו שאין מעשה קטנה כלום ובראשונה שזכה בכולן היינו דמעשה אביה קיימין וכיון דיודע שאין מעשה קטנה כלום בועל לשם קידושין אבל בסתם קטנה אע"ג דאינו זוכה בכלום סובר דטעמא משום דמיתלא תלויין הקידושין. והא דאמרי' בבבלי כתובות אלמנה ניזונת דף ק' לימא רב דאמר כר"א ושמואל כר"י ומשני אליבא דר"א כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר"י וכו' ע"ש וכתבו הרי"ף והרא"ש הא דקאמר אליבא דר"א כ"ע לא פליגי היינו דלית הלכתא כוותיה ש"מ דשמואל לית ליה דר"א. דבריהם תמוהים לי מנ"ל דלית הלכתא כר"א דלמא ה"ק אליבא דר"א כ"ע לא פליגי דאף ליוצאת בגט לית לה כתובה ולא פליגי אלא אליבא דר"י וכן מצינו בהרבה מקומות בש"ס. ותדע מדפריך לימא שמואל כר"י ורב כר"א מאי קושיא אימא ה"נ וכי תימא דקשיא ליה לימא רב הלכה כר"א ושמואל הלכה כר"י הא רב ושמואל לאו בדינא פליגי אלא בגירסת המשנה פ' אלמנה פליגי כמפורש שם רב תני שניי' ושמואל תני ממאנת ומשני שמואל מוקי למתני' כר' יהושע ורב אפי' לר"י סובר דלית לה כתובה וא"כ מתני' דתנן ממאנת ולא תני יוצאה בגט אמאן תרמיי' לכך תני שנייה אבל לעולם תרווייהו כר"א ס"ל להלכתא. והא דמביא הרי"ף ראיה מברייתא דפ' האשה רבה דלב"ש וב"ה יורש אדם אשתו הקטנה אין משם ראיה דטפי אית לן למסמך אברייתא זו דאמר רבי נראין דברי ר"א וקיי"ל הלכה כר' מחביריו ושמעינן מינה דקסבר ר' דלא פליגי ב"ש וב"ה בהכי. וראייתו מהא דהעיד ר"י בן גודגדא על קטנה בת ישראל שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה. אפשר לומר בקטנה שהשיאה אביה איירי דומיא דרישא דהעיד על חרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ואלו חרשת שהשיאה אביה אינה אוכלת בתרומה גזרה שמא יאכיל חרש בפקחת כמפורש בבבלי שם וריש פ' חרש. ואף שדברי' אלו צריכין ביאור רחב להעמידם כאשר הארכתי בחידושי לא מנעתי לכתוב מקצתן ישמע חכם ויוסף לקח: