מהר"ם על חולין · דף 100a

ד"ה שאני חתיכה וכו'. וא"ת דמשמע הכא וכו' עד ולפי זה צריך לפרש דדבר שבמנין ולאו איסור הנאה בטל לההוא תנא וכו' כצ"ל ולא כדשני לעיל דהתם לא קאמר אלא דלא איירי בהו תנא דמתניתין דהתם וק"ל:

ד"ה כשקדם וסילקו וכו' ורב דאתא לאפלוגי אדרבה בר בר חנא לא היה צריך רב לומר וכו'. י"ל הא לר"ת נמי לא היה צריך רב לומר אלא חתיכה של נבילה אוסרת שאר חתיכות וכו' מאי אמרת דבא להשמיענו דכי לא נתנה טעם הוה אמרינן סלק את מינו וכו' ה"נ נימא לרבי אפרים ודוחק לומר דהא דכתבו התוס' ורב דאתא לאפלוגי אה"נ דלא קאי אפירושו של רבינו אפרים לחודיה אלא על כל הפירושים דלעיל קאי דלא משמע הכי ונראה לתרץ דהתוספות נראה להם דוחק לומר דרב דבא לאפלוגי ארבה בב"ח ישמיענו במה דאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה וכו' דין היתרא דאם לא הוה נתנה טעם הוה אמרינן סלק את מינו וכו' משום דכיון דרבה בר בר חנא קאמר אינה אוסרת עד שתתן טעם וכו' ורב בא לפלוגי עליה משמע דאיסורא בא להשמיענו ולא היתרא מ"מ לפירושו של ר"ת ורש"י איכא למימר דסברא הוא דרוב פעמים רבו המים שנותנין על כל החתיכות האחרות על חתיכת האיסור כי כן הוא הסברא שלחתיכות המרובות צריך הרבה מים וא"כ לא היה יכול לומר בקיצור חתיכה של נבלה אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה דהא המים רבים עליה ומבטלים אותה ולכך היה מוכרח לומר כיון שנתנה טעם וכו' משום דלא אשכחן באופן אחר שהחתיכה של נבילה תאסור שאר החתיכות משום מין במינה אבל לפירוש ר' אפרים ליכא למימר האי סברא שמסתמא המים רבים וכו' שהרי גם השתא אין אנו צריכין לשער בס' כ"א חתיכת הנבילה לבדה אלא להכי קאמר שנתנה טעם וכו' דאיירי כגון שנתמעט הנבילה הרבה מכמות שהיתה וא"כ קשה למה היה צריך למנקט בכהאי גונא ה"ל למנקט למלתיה בלא נתמעט הרבה ולקצר דבריו ותירץ אגב אורחיה אשמועינן וכו' וק"ל: