ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי בכורים · פרק 2 · הלכה 2 · Segment 3

גמ'. הקודש. בפ' תבא כתיב קודם פ' ביכורים ואח"ז כי תכלה לעשר ונאמר בוידוי מעשר בערתי הקודש. ודרשינן הקודש העליון דקאי גם על ביכורים. וכן דרשינן לענין וידוי. וכן לענין אכילת אונן דרשינן הקודש העליון ומקשי הירושלמי אמתני אמאי לא פליג ר"ש אוידוי. דממ"נ אם דרש הקדש העליון הא גם אונן וביעור דרשינין מהקודש העליון ואמאי פליג שם. ומשני וידוי דבכורים זו קריאה דכתיב בביכורים וענית ואמרת וענית זו קריאה ואמרת זו וידוי ופריך אמאי לא פליג ר"ש הא דתנן ואסורין בכ"ש כו' ומשני כיני מתני'. כלומר דכ"צ להיות באמת במתני' דר"ש פליג על כ"ש ועל גידולין ועל זרים ובהמה. ומביא ראיה דמצינו ברייתא דמקשי ר"ש לרבנן ומכח זה דמותיב מוכח דפליג על הכל. וזה לשון הברייתא דמותיב ר"ש לרבנן. אי אתם מודים שמותרים לזרים ומותרים לאכילת בהמה (פירוש אם נתערב כ"ש חוץ לירושלים תנן לעיל דעולין באחד ומאה). וכן בגידולין תנן במס' תרומה בפ' הזורע והביכורים ומ"ש גידוליהן חולין) ואם נתערב בכורים אף לזרים מותר ומעשר אף לבהמה מותר (דמעשר אסור לבהמה) ויש מחיצה לאכילת זרים ויש מחיצה לאכילת בהמה כלומר וכי ס"ד שיהא שום חומרא מחמת המחיצה שנכנסה לירושלים שיאסר הבכורים לזרים ומ"ש לבהמה תערובות כ"ש דהטעם דמותר בחוץ לירושלים דהוי דשאל"מ. וכן נמי לזרים ולבהמה אף בירושלים הוי דשאל"מ):